הייתי בן ארבע כשפרצה מלחמת המפרץ וכל המדינה הובהלה לחדרים אטומים מחשש לשימוש בנשק כימי. האגדה המשפחתית מספרת שלא הסכמתי לשים מסכת מגן עד שנתנו לי לנעול את נעלי העקב של אימא. לא ידעתי שאני הומו בגיל ארבע אבל ידעתי מה מרגיש לי בטוח. כשהגיע גיל ההתבגרות ולמדתי בישיבה תיכונית היצרים סביבי געשו, כל הבנים נגעו אחד בשני אבל אני הרגשתי שיש לי מוטיבציה אחרת למגע הזה ואחרי כמה התנסויות שלא השתמעו לשתי פנים התחלתי להבין מה אני עושה ומה זה אומר עלי. התחילו להפיץ עלי שמועות ולרסס לי הומו על הלוקר וזה הבהיר לי שלזהות הזו יש תג מחיר שאיני יכול לעמוד בו ושאני חייב להשתנות. 

בפגישה הראשונה ישב מולנו איש דתי וחביב אך חסר כל הסמכה טיפולית

עברתי תיכון בתקווה להתחיל מחדש מבחינה חברתית וסיפרתי להורים שלי שאני נמשך לגברים ושאני צריך עזרה כדי לשנות את זה. הם חיבקו אותי ורצו בטובתי ומצאו את עצת נפש, ארגון שמציע ייעוץ והכוונה למתמודדים עם זהות מינית. בפגישה הראשונה ישב מולנו איש דתי וחביב אך חסר כל הסמכה טיפולית. הוא הציג את מטרת המפגשים כרכישת כלים להתמודדות עם משיכה לגברים, טיפוח המשיכה לנשים ובסופו של דבר חתונה והקמת משפחה. בזמנו לא היו מידע אובייקטיבי או אזהרות של גורמי מקצוע נגד טיפולי המרה והאיש הדתי והחביב אמר לנו בדיוק את מה שרצינו לשמוע, אז ההורים שלי פתחו את הארנק, אני פתחתי את הלב וטיפולי ההמרה יצאו לדרך. 

קיבלתי שיעורי בית לירוק ברחוב, לקלל בכביש או לומר לעצמי שאני גבר עשרות פעמים ביום כדי לפתח דימוי עצמי גברי וקשוח. עבדנו על טיפוח המחשבות הרומנטיות שלי כלפי בנות מהתיכון ומבני עקיבא ופיתוח של פנטזיות מיניות עליהן. בפועל, המשיכה המינית שלי לא השתנתה אבל העמדתי פנים שאני מתקדם בתהליך

המפגשים התקיימו פעם בשבוע ובמהלכם למדתי להפוך רגשות כלפי גברים למחשבות ואז לדחות אותן בעזרת טיעונים רציונליים, לפרק לגורמים מושגים כמו גבריות ומיניות, וכן קיבלתי שיעורי בית לירוק ברחוב, לקלל בכביש או לומר לעצמי שאני גבר עשרות פעמים ביום כדי לפתח דימוי עצמי גברי וקשוח. עבדנו על טיפוח המחשבות הרומנטיות שלי כלפי בנות מהתיכון ומבני עקיבא ופיתוח של פנטזיות מיניות עליהן. בפועל, המשיכה המינית שלי לא השתנתה אבל העמדתי פנים שאני מתקדם בתהליך ובינתיים נמנעתי מהתנסויות מיניות עם גברים שהכרתי כי פחדתי שיוציאו אותי מהארון או שיגלו עלי שאני מנסה להשתנות. הדרך היחידה שנותרה לי לחקור את הסקרנות המינית שלי כלפי גברים הייתה בגנים ציבוריים, באנונימיות מוחלטת ובחסות הלילה. המפגשים הללו היו פרועים ולעיתים מסוכנים ואחרי כל מפגש כזה הייתי מתוודה בפני המטפל שלי ומספר לו איך נגעלתי מעצמי והוא היה מטפח את הגועל הזה וטוען שזו ההוכחה לכך שאני לא נמשך לגברים באמת. 

אחרי שלוש שנים ללא שינוי המטפל שלי אמר שאני זקוק לחוויה חזקה יותר מהטיפול הפרטני, אז הצטרפתי לסדנת המסע-אל-הגבריות שהוא הנחה וניהל. הסדנה כללה פעילויות של העצמה אישית וקבוצתית, הרצאות על הגורמים להומוסקסואליות והצגת תכנית גמילה שהתבססה על חניקת הדחף המיני והתנהגות סטרייטית מאולצת. השיא של הסדנה היה פעילות פסיכודרמה מיוחדת שבה כל משתתף סיפר על זיכרון מוקדם שלו שהיה קשור להומוסקסואליות והקבוצה כולה לקחה חלק בשחזור הזיכרון, כמו בהצגה. יחד הבאנו לחיים את אירועי העבר במטרה לשנות את התוצאות שלהם ולעורר בנו תהודה רגשית מתקנת. 

המטפל שלי קשר לי את הידיים מאחורי הגב, כרך לי חבל סביב המותניים והנחה את המשתתפים למשוך אותי לכל הכיוונים. אחרי כמה דקות של משיכה בחבל הוא הנחה אותם לכסות אותי בשמיכות ובמזרונים תוך כדי שהם צוחקים עלי ומקללים אותי. ביקשתי מהמטפל לעצור, אבל הוא צחק עלי ואמר לקבוצה להמשיך

כשהגיע תורי סיפרתי את הסיפור על נעלי העקב ומלחמת המפרץ. המטפל שלי קשר לי את הידיים מאחורי הגב, כרך לי חבל סביב המותניים והנחה את המשתתפים למשוך אותי לכל הכיוונים. אחרי כמה דקות של משיכה בחבל הוא הנחה אותם לכסות אותי בשמיכות ובמזרונים תוך כדי שהם צוחקים עלי ומקללים אותי. ביקשתי מהמטפל לעצור, אבל הוא צחק עלי ואמר לקבוצה להמשיך עד שהייתי על סף התמוטטות ורק אז הוא עצר את הפעילות וסיכם אותה כהצלחה. הייתי בהלם ומלא אדרנלין ולא הבנתי מה הקשר בין הסיפור ששיתפתי לבין מה שעברתי, אבל המחשבה ששברו אותי מילאה אותי בתקווה שכעת אוכל להיבנות מחדש ושהחוויה תגרום למשיכה שלי לגברים להיעלם. כמה שבועות אחר כך מצאתי את עצמי בחזרה בטיפול הפרטני, יושב מול המטפל ואומר לו שכלום לא השתנה. הוא טען שהחוויה מהסדנה תשפיע עלי באופן עמוק שיתגלה רק לאחר זמן, אבל אני הלכתי ואיבדתי אמון במטפל והפגישות שלנו נעשו פחות תכופות. 

הייתי מחזר אחרי בנות ומהנדס את דרכי אל גוּפן וליבּן בנחישות, ומדי פעם הייתי נפגש עם גבר אנונימי בגן ציבורי, נגעל מעצמי ומשתכנע מחדש שאני לא באמת הומו

כמה חודשים אחר כך סיימתי תיכון והפסקתי את הפגישות לחלוטין, אבל הייתי נחוש להשלים את התהליך בעצמי וטיפולי ההמרה נמשכו בתוך הראש שלי. במהלך הלימודים בישיבה הגבוהה חייתי מאחורי מסכה, כולם הכירו אותי כאדם שמח וצבעוני ולא חשדו בי כשהשתתפתי בשיחות על דייטים ואהבות נכזבות לבנות המדרשה הסמוכה, אבל בתוך הראש שלי נאבקתי לא להסתכל על חבריי כאובייקטים מיניים. בצבא המשכתי להסתתר מאחורי המסכה, צלחתי בגבורה יומיומית את תרבות המקלחות המשותפות ומיצבתי את עצמי כדוס שומר נגיעה כדי לתרץ את היעדר המתח המיני מול בנות. כשהייתי יוצא הביתה לסופ"ש הייתי מחזר אחרי בנות ומהנדס את דרכי אל גוּפן וליבּן בנחישות, ומדי פעם הייתי נפגש עם גבר אנונימי בגן ציבורי, נגעל מעצמי ומשתכנע מחדש שאני לא באמת הומו. 

מאחורי המסכה הלכתי וקמלתי

התדמית החיצונית שלי הייתה מרהיבה, הייתי קצין בקבע, יצאתי עם בנות שוות, היו לי מלא חברים, והייתי דוס מגניב וחתיך, אבל מאחורי המסכה הלכתי וקמלתי. ראיתי את החברים שלי מתאהבים, מתחתנים, מקימים משפחות ואפילו יוצאים מהארון, אבל אצלי נמשך מעגל הקסמים של סטרייט-ביום והומו-בלילה והפער בין מי שהייתי למי שהצגתי לעולם קרע אותי. הגעתי למסקנה שטיפולי ההמרה הם שביל שמוליך לשומקום ורציתי לעשות אחורה-פנה אבל לא הצלחתי למצוא את הדרך חזרה. הייתי מוכן לצאת מהארון אבל לא היה לי מושג איך עושים את זה. 

פניתי לעזרה ומצאתי מטפל נטול אג‘נדה ועם תעודות הסמכה קליניות ויחד איתו התחלתי לנווט את הדרך שלי בחזרה לחיים. עברתי תקופה ביסקסואלית שעזרה לי לתת הזדמנות רומנטית שווה לגברים ולבדוק איך זה מרגיש להיפגש עם גבר מחוץ לגן ציבורי וללא שם בדוי. בינתיים התחלתי לצאת מהארון בפני הסביבה הקרובה שלי והלחץ שאפף את חיי הסוד שלי הלך והשתחרר, הרגשתי יותר בנוח עם עצמי, והחיים שלי הלכו ותפסו כיוון שהלם את השאיפות והחלומות שלי. 

בשלב מסויים הפסקתי לצאת עם בנות כי כל דייט הרגיש כמו תצפית בניסוי יותר מאשר חוויה זוגית, וכבר לא עניין אותי להבין איפה בדיוק אני נמצא על סקאלת המיניות. הרגשתי טבעי יותר ושמח יותר כשהייתי עם גבר וזה היה מספיק טוב בשביל לומר לעצמי שאני הומו ולהפסיק להתעסק במיניות כל הזמן. בסופו של דבר רציתי אהבה זוגיות ומשפחה והבנתי שאני חי בתקופה הכי טובה בהיסטוריה האנושית להיות הומו – אני יכול להיות עצמי, להתחתן, להקים משפחה ואפילו להיות חלק מקהילה דתית.

אומרים שאחרי היציאה מהארון דברים הולכים ומשתפרים וגם במקרה שלי זה בערך מה שקרה. החלום להיות סטרייט פינה את מקומו לטובת חלומות אחרים, נוסחאות להמרה בראש שלי פינו את מקומן ללימוד וליצירה ובמקום לשחק סטרייט התחלתי לשחק על הבמה. החלומות החדשים שלי גדלו מהר והכניסו לחיי תנופה חדשה, סיימתי תואר בהצטיינות, למדתי לרקוד, שיחקתי ב"סיפור הפרברים" בתיאטרון הקאמרי וב"כנר-על-הגג" בברודווי. בזוגיות עדיין קשה לי, הלב שלי מפכֶּה כל הזמן ומחפש אהבה כמו שטלפון מחפש קליטה באמצע השממה, אבל מי שרואה עצמו כאילו הוא יצא ממצרים יודע שלפני הכניסה לארץ המובטחת צריך לבלות תקופה במדבר, וכשאני מסתכל אחורה על כל מה שעברתי אני מרגיש אופטימי שגם הזוגיות בוא-תבוא. 

~

כשאתה מחליט לעבור טיפולי המרה אתה קושר בין מי שאתה לבין שנאה עצמית וחוסר ערך וכל עוד אתה לא מצליח להשתנות, אתה עלול להאשים את עצמך בכישלון ולחוות את הסבל שאתה עובר כעונש על משהו שמגיע לך. ארגונים שמציעים טיפולי המרה בנויים מצוותים שעברו ועוברים את התהליך הזה בעצמם, חלקם מקיים יחסי מין עם מטופלים ברצון או בכפייה וכולם יחד שותפים לתרמית הגדולה ביותר בתולדות הציבור הדתי. המטפל שלי קיים יחסי מין עם מטופלים באופן שיטתי ובניגוד לרצונם, ולאחרונה עמד למשפט ונשלח לכלא לשלוש שנים בלבד. אני הייתי אצלו בטיפול במשך חמש שנים, עוד חמש שנים עשיתי לעצמי טיפולי המרה בראש, חמש שנים נוספות לקחו לי להתחיל לדבר על זה ועוד שנים רבות יקחו לי לתקן את הנזקים שנגרמו לי לאורך הדרך. 

המוטיבציה לשנות את הנטיה המינית נטועה ברצון להרגיש חלק מהקהילה ולא להיות מנודה וזה טבעי לרצות את זה. עצם הרעיונות של אפשרות לשינוי או של בחירה בנוגע למימוש הנטייה המינית הם לגיטימיים ואפשר לדון בהם, אבל טיפולי המרה הם מקח טעות, כסף שהולך לפח ושנים שאינן חוזרות.