התהליך האישי שלי מתחיל בערך בגיל 5, אני מבין שמשהו בי שונה, אני מסתובב בחויה שאני מרגיש אחרת ואני לא יודע למה. זו לא בהכרח חויה שלילית או קשה. הסביבה משדרת שמשהו בי אחר.

בגיל 10 אני יודע לקרוא לשינוי הזה בשם, קוראים לזה 'הומו', הבנתי שאני נמשך לגברים.

אני לא יודע מה זה אומר שאני כזה, אני יודע מה אומרים לי על זה: שההומואים חבורת משוגעים וסוטים שגרים בתל אביב ואין לי קשר אליהם, שעל פי התורה צריך להרוג אותם, שאין דבר כזה הומו ודתי ושזה יכול להשתנות

שמונה השנים שלאחר מכן עוברות כסיוט מתמשך. כלפי חוץ אני מציג חזות של ילד טוב, שמח, מאושר שמנסה רק להיות בסדר, אני מבין שאם אני רוצה שיאהבו אותי אני צריך לרצות את כולם, אני צריך אישור שאני בסדר כי בחויה הפנימית אני ממש לא בסדר, אני צריך שירגישו שאני בסדר כדי שלא 'יחשדו' בי ואם כן אז שלא ינדו אותי. הימים עוברים ואני לבד, בחויה שאני סוטה, חולה ובעיקרון מגיע לי למות, אין הצדקה לקיום שלי. אלה התחושות שאיתן אני מסתובב כל החטיבה והתיכון. אני לא יודע מה זה אומר שאני כזה, אני יודע מה אומרים לי על זה, שההומואים חבורת משוגעים וסוטים שגרים בתל אביב ואין לי קשר אליהם, שעל פי התורה צריך להרוג אותם, שאין דבר כזה הומו ודתי ושזה יכול להשתנות. ככל שעובר הזמן, הקשיים רק גדלים, החוויה להסתובב עם סוד בבטן שאין עם מי לדבר עליו היא קשה מנשוא והלילות שלי עוברים בבכי רב. השנאה העצמית מתעצמת והרצון למות גובר. בעבר כתבתי לעצמי ביומן שאם אני לא אמות עד גיל 18 אז אאלץ להתאבד, ופחדתי מזה מאוד, קיוויתי שאני אמות. הרבנים אומרים שאין דבר כזה ובקושי מדברים על זה, המחנכים בבית ספר מתעסקים באיסור בתורה וזה הדבר היחיד שמוזכר סביב זה, כשהייתי בן 14 אבא שלי אמר 'בכלל על פי התורה צריך להרוג אותם' בלי שידע עליי, הפחד שינדו אותי וירחיקו אותי משתקים אותי ולא מאפשרים לי להתמודד עם עצמי. מה שהחזיק אותי, שזה שקיוויתי שאני אשתנה, שעם הזמן זה יעבור לי.

בגיל 17 וחצי אני פותח את זה בפעם הראשונה מול אדם אחר. הרב שלי בתיכון ומספר תלמידים, ביניהם אני, מדברים שיחת מסדרון והנושא של הומואים עולה, אני לא זוכר מה אמרו בשיחה, אני רק זוכר שהרב אמר שאפשר לשנות את הנטייה המינית אז אם מישהו מרגיש משהו שקשור לזה אז שיבוא וידבר איתו כי זו ההזדמנות האחרונה לעשות עם זה משהו.

מצד אחד, פחדתי נורא לחשוף את עצמי, הפחד מהתגובה שיתק אותי. מצד שני, הייתה פה נקודת אור בחושך הגדול שלי, מישהו יכול לעזור לי להשתנות, יש פתרון ל"בעיה" שלי. אזרתי אומץ ולאחר כמה ימים פניתי אליו, התחלתי ב "אני נמשך לגברים", הרב הסתכל עליי חשב כמה שניות והגיב בשאלה שהייתה לי מאוד קשה 'איך אתה יודע?' זה נורא כאב לי, התחושה שלי הייתה שהוא לא מאמין לי, שמישהו מבטל את כל השנים שסבלתי, שמציע לי אפשרות שאני אולי מדמיין.

התבקשתי לשבת מול המראה בכל יום למשך דקות ארוכות ולהגיד לעצמי כמה אני שונא את העובדה שאני נמשך לגברים, שאני סוטה, שזה מגעיל ואסור ורע

אחרי כמה דקות של שיחה הוא אמר שאפשר ללכת לטיפול. חיבר אותי לפסיכולוג קליני והמטרה של הטיפול הייתה לשנות את הנטייה המינית, מה שנקרא טיפול המרה. לקח לי המון שנים להבין שמה שעברתי שם זה המרה, במלוא רוע המילה. הטיפול ארך כחצי שנה והתחלק לשניים. מה שקורה בחדר הטיפולים והמטלות שיש לי בבית. התבקשתי לשבת מול המראה בכל יום למשך דקות ארוכות ולהגיד לעצמי כמה אני שונא את העובדה שאני נמשך לגברים, שאני סוטה, שזה מגעיל ואסור ורע. הייתי צריך להתחיל עם בנות ולראות איך זה מרגיש, להיכנס לאתרים פורנוגרפיים ולראות מה זה מעורר אצלי. בחדר דיברנו על דמיונות שהייתי רוצה שיהיו לי ונסינו לעורר רגשות, רגשות שלא קיימים בי.

אם בעבר שנאתי את העובדה שאני נמשך לגברים, כבר שנאתי את עצמי, את ההוויה שלי, לא רציתי להיות קיים

זו הייתה תקופה מאוד שחורה בחיים שלי שהובילה לתקופות הכי שחורות. חצי שנה של סבל, שאם בעבר שנאתי את העובדה שאני נמשך לגברים, כבר שנאתי את עצמי, את ההוויה שלי, לא רציתי להיות קיים. אחרי חצי שנה שהרגשתי שהטיפול גורם לי סבל הפסקתי ללכת, אבל הצלקות אצלי עד היום. לאחר כשנה היה לי ניסיון אובדני, הקשיים שלי בעקבות הטיפול הלכו והתעצמו.

אחרי שנים של התמודדות עם עצמי ובכוחות עצמי, התחתנתי עם משה, הקמנו משפחה ואני במקום מאוד טוב בחיים. אבל הטיפול תמיד יהיה נוכח בחיים שלי.