סיפורים אישיים

הסיפור של ישי מוסקוביץ'

"הייתי בטוח במאה אחוז שאני נכנס לטיפול, וכן, אני ישי – אני אצא סטרייט, הכל יהיה בסדר"

ישי מראה מחברת שכתב תוך כדי סדנת "המסע אל הגבריות": "מה זה גבר? נראה טוב, שרירי, מפותח".

"אני בן 34, אין לי תואר, לא היתה לי עד עכשיו שום זוגיות משמעותית, כי בשנים שכולם עסוקים בלפתח את זה, אני הייתי עסוק בלהפוך להיות סטרייט".

נכון להיום ישי בזוגיות מאושרת עם גבר.

סיפורים אישיים

הסיפור של אליאור מור יוסף

אליאור מור-יוסף גדל בהרגשה שמשהו בו לא בסדר, והחל לעבור טיפולים למחיקת המשיכה לגברים. היום כשהוא חי את עצמו, הוא יודע להסתכל מפוכח על העוול שנעשה לו ולאחרים.

מראיינת: אורית נבון

תמלול הראיון

‫הוא רצה לתקן אותי ‫לא לטובתי, לטובתו.

‫לטהר את החברה.
לטהר את החברה.
‫והיו ימים, אני זוכר שהייתי כאילו במיטה, ‫מנסה שוב ושוב לדמיין בחורה ‫וזה לא היה הולך לי. ‫ואז הייתי אומר לעצמי, די, ‫כאילו אני דפוק, אני לא בסדר.

‫זה קשה.
זה קשה.
‫אני עברתי טיפול המרה ‫אצל רב שהוא גם מטפל. ‫הרבה היו מגיעים אליו עם הבעיה הזאת. ‫הוא היה מומחה לטפל בנושא הזה.

הפרקטיקה הייתה שהוא היה ‫מרדים אותי באמצעות היפנוזה

מומחה להמרה.
לגמרי. אני חייב להגיד שבהתחלה ‫אהבתי מאוד ללכת אליו. הוא היה בן אדם נחמד, מצחיק, ‫כאילו, הייתי נהנה לדבר איתו. ‫הייתה לי מוטיבציה מאוד גבוהה ‫ושיתפתי פעולה בטיפול ‫כי ידעתי שיש סיכוי שאני יוצא מזה.
‫הפרקטיקה הייתה שהוא היה ‫מרדים אותי באמצעות היפנוזה.

‫הוא היה מהפנט מוסמך, ‫היה לו רישיון לעסוק בזה? בהיפנוזה?
‫אני לא יודע, לא נראה לי. ‫הוא היה מחזיר אותי ‫לגילים מוקדמים בילדות. ‫הוא אמר לי שהיחסים עם אבא לא טובים, ‫אבא לא מספיק גברי, ‫בגלל זה יצאתי גיי. ‫למרות שהם היו מעולים.

‫סיפרת את זה לאבא שלך, ‫את האבחנה הזאת?
‫כן, הוא אמר, בסדר, ‫אז חשבנו הרבה דברים, כאילו…
‫אני זוכר שהמטפל ‫כשאני עברתי את הטיפול הוא אמר לי: ‫"אולי לא תצליח להימשך לנשים, ‫אבל לפחות לא תימשך לגברים".

‫אוי.
כן.

הוא משתף אותך בטיפול על איך ‫חיי המין שלו עם אשתו עובדים. "‫גבר עם גבר זה לא טבע העולם, ‫זה מגעיל, זה לא נעים"

כאילו שלא תהיה מיני בכלל. ‫
כן.
‫והוא אמר שבהמשך, ‫אחרי שאנחנו מגיעים לנקודה הזו ‫שדיכאתי את היצר להימשך לגברים, ‫אז אפשר לפתח את החלק הזה ‫שנמשך לנשים שהוא נמצא בכל בן אדם.
‫היינו רואים נגיד תמונות כאלה בפייסבוק ‫וכתבות וזה על גייז, ‫"אלה הם חיים של הומואים, ‫ותאמין לי שאתה לא רוצה חיים כאלה. ‫יש שם סמים, יש שם אלכוהול, ‫מסיבות, בדידות, מתאבדים הרבה. ‫תראה אצלנו, ‫חיי קהילה מקסימים, מתחתנים".
‫בהמשך, בשלב יותר מתקדם ‫הוא אמר לי: ‫"תנסה למצוא לי מישהי אחת ‫שאתה נמשך אליה". ‫והיה לי קשה למצוא ואמרתי לו שם ‫של איזו מישהי שהייתה בשכונה שלנו ‫שהיה נראה לי שאני קצת כזה, אולי, ‫חמודה כזאת, ‫ואז הוא היה אומר לי: "טוב, אני רוצה ‫שכשאתה מאונן שתדמיין אותה, ‫שתדמיין שאתה עושה איתה אהבה".
‫וכל טיפול הייתי צריך לספר לו איך היה ‫כאילו אחרי שאני עושה את זה. ‫הייתי ממש מפרט איך התהליך עובד.

הוא ביקש שאראה סרט פורנוגרפי, ‫שיש בו רק נשים, ‫והוא ביקש לדעת אם זה שינה במשהו, ‫אם זה חיזק לי את הגבריות

‫זה נשמע סוטה לגמרי, לא? ‫
כן, אבל כאילו היה לזה מטרה ברורה. ‫זה כאילו היה כדי לרפא אותי. ‫זה נורא ואיום כשמטפל ‫הוא לא בא לטובת המטופל, ‫הוא מערב את הדעות האישיות שלו ‫והוא משתף אותך בטיפול על איך ‫חיי המין שלו עם אשתו עובדים, ‫ואיך זה טוב או לא טוב ‫ואיך זה אמור להיות. ‫גבר עם גבר זה לא טבע העולם, ‫זה מגעיל, זה לא נעים, ‫וכשאני עושה עם אשתי ‫זה הדבר הכי כיף בעולם.
‫בהמשך הוא גם ביקש שאראה סרט ‫לא צנוע, מה שנקרא סרט פורנוגרפי, ‫שיש בו רק נשים, ‫והוא ביקש לדעת אם זה שינה במשהו, ‫אם זה חיזק לי את הגבריות.

פתאום אליאור הופך להיות שקט, ‫מופנם, סגור בתוך עצמו. למה לחיות בכלל?

‫אבל בעצם הוא מעודד אותך ‫לעשות דברים שאסור, ‫זאת אומרת לשפוך זרע לבטלה, ‫להסתכל על נשים.
‫הוא אמר שמותר כי בעצם זה פיקוח נפש, ‫זה הצלת נפשות, ‫לא סתם זה קיים בעולם, ‫הוא אמר לי, ‫אפשר להשתמש בזה ‫למשהו טוב, לטיפול.
‫הייתי הולך הביתה עצוב. ‫הייתי אומר לעצמי, אתה חולה, ‫אתה סוטה ואתה חולה ‫ואתה חייב חייב חייב להיפטר מזה ‫כמה שיותר מהר. ‫זו הייתה פגיעה רצינית במי שאני.
‫אני הייתי חברותי והכול, ‫פתאום אליאור הופך להיות שקט, ‫מופנם, סגור בתוך עצמו. ‫אתה כאילו אומר לעצמך, אני לא מוצלח, ‫אני לא מצליח לשלוט בדבר הכי בסיסי, ‫אני חוטא.
‫למה לחיות בכלל?

‫היה לך באותה תקופה מישהו ‫לדבר איתו שהבין אותך?
‫בשלב מאוחר יותר היה לי עובד סוציאלי ‫חילוני במקרה, שככה ליווה אותי, ‫אז סיפרתי לו במקרה אגב ‫על הטיפולים ההם, ‫וכשהוא שמע על זה הוא נורא הזדעזע. ‫הוא אמר לי: ‫"תעזוב אותך מטיפולים, ‫תעזוב אותך מהתעסקות במיניות, ‫תחיה מי שאתה, הכול טוב". ‫ואז כאילו איפשהו ‫הטיפול הופסק בזכותו.

‫תגיד, מתי הפסקת לקרוא לזה בעיה, בעצם?
בצבא.
‫יצאתי מהחברה החרדית, ‫אני זוכר שלקחתי את שתי המפקדות שלי ‫לשיחה וסיפרתי להן שאני הומו, ‫וזה בעצם היה איזושהי חוויה מתקנת ‫למה שעברתי בטיפול ההוא, ‫בטיפול ההמרה ההוא.
‫ואני זוכר גם שניסו, כשהגעתי כבר ‫לגיל יותר גדול וכבר ההורים ידעו אני גיי, ‫שדכן יושב לידי כל התפילה ומנסה, ‫אומר לי, נו, אליאור, אתה כבר לא צעיר. ‫ואני זוכר שאני אומר שם לעצמי, ‫הלוואי שיכולתי להגיד לו תשדך לי מישהו.
‫אז כשהייתי צעיר שמתי פתק בכותל ‫ואמרתי שאני רוצה להתחתן עם אישה, ‫וכשהייתי יותר מבוגר, ‫אמרתי לעצמי בלב למצוא בן זוג.

‫ומצאת.
והקדוש ברוך הוא ‫שמע את התפילה שלי. מצאתי. ‫מצאתי מישהו מדהים. ‫אנחנו כבר ארבע שנים ביחד.

‫איזה כיף.
זה מרגש. כן.

אני לא מכיר אנשים שיצאו מזה, ‫אני מכיר אנשים שאומרים שהם יצאו מזה. ‫יש לי חבר שעבר גם טיפול ‫ואני יודע שהוא נשוי, ‫והוא היה בוגד באשתו לצערי

‫מה אומרים לאנשים שאומרים ‫יש כאלה שזה עוזר להם, ‫טיפולי המרה עובדים ‫אצל אנשים מסוימים?
‫אני לא מכיר אנשים שיצאו מזה, ‫אני מכיר אנשים שאומרים שהם יצאו מזה. ‫יש לי חבר שעבר גם טיפול ‫ואני יודע שהוא נשוי, ‫והוא היה בוגד באשתו לצערי.

עם גברים?
עם גברים.
‫נעשה לי עוול, כשאני חושב על זה, ‫וברגעים האלה היום, ‫יש נערים שעוברים את זה, ‫זה הכי מתסכל וזה חוקי.

סיפורים אישיים

הסיפור של ערן סוויסה

היציאה מהארון שלי התקבלה אצלנו בבהלה, פחד ואכזבה ומי שמכיר אותי מקרוב יודע עד כמה קשה זה היה.
אחרי היציאה הגיע הניסיון ליישר אותי. אמרו לי "נהפוך כל אבן עד שתהיה בסדר" ובתגובה שלחו אותי לרב מיוחד.

שוכנעתי באמת – אני יכול להיות סטרייט

כל יום חמישי בשמונה בבוקר הייתי נוסע לבית-דגן. נסיעה של חצי שעה שהרגישה ארבע שעות. שונא כל מטר וכל עץ בדרך, אבל באותה מידה מגוייס למשימה. שוכנעתי באמת – אני יכול להיות סטרייט.

כשהגעתי התיישבתי במרפסת. תמיד היה שם תור. המכנה המשותף של כולם היה: מחלות. כולם הגיעו לבקש ברכה לרפואה שלמה.

בפעם הראשונה הוא צייר בפני על נייר מלבן גדול וקו באמצע. "מימין הצדיקים ומשמאל הרשעים", הסביר ושאל: "באיזה צד אתה רוצה להיות?" שתקתי מרוב פחד. "התשובה ברורה, אני רואה על העיניים שלך" הוא אמר.

תמיד היה שם תור. המכנה המשותף של כולם היה: מחלות

אבל גם לי היה ברור באיזה צד אני רוצה להיות והקשבתי להוראות. לא להגיע לידי סיפוק בשום דרך ולהסיט את המחשבות. עמדתי במשימה.

בביקור השני והשלישי ואלו שאחרי, עברנו לשיטה אחרת. "אני רואה עליך שהכל בסדר", הוא חצי הודיע חצי בירר, וכשהשבתי בחיוב היה כותב דברים על נייר קטן, קיפל אותו לארבע, הגיש לי כוס מים ונתן לי לבלוע את הנייר. החזקתי את הנייר המקופל ביד, ובלעתי אותו בלי לחשוב פעמיים.

המפגשים האלה התקיימו אחת לשבוע במשך קצת יותר מחודשיים. עד הפעם ההיא שכשלתי במשימה. כשהגעתי הוא מיד זיהה את זה. "למה עשית את זה? אתה רוצה לעבור לרשעים?". כל כך לא רציתי לעבור לרשעים.

"למה עשית את זה? אתה רוצה לעבור לרשעים?"

חזרתי הביתה ונכנסתי לדיכאון. מבחינתי היו שתי אופציות: לעצור את החיים או לעזוב את הרב. למזלי בחרתי באופציה הנכונה.

לפני שנתיים הגעתי לאירוע משפחתי בבית דגן וביקשתי להתעמת איתו. "עזוב אותך משטויות", ניסו להרגיע אותי. "מה זה משנה עכשיו, העיקר שאתה חי כמו שאתה רוצה".

למחרת התקשרו לספר לי שהוא נהרג בתאונת דרכים. נשבע לכם שלמרות שהיתה לי עליו בטן מלאה בפתקים, לא אני דרסתי אותו.

פורסם במקור בפרופיל הפייסבוק של ערן

סיפורים אישיים

הסיפור של שי ברמסון

"רציתי לשנות את גזירת הגורל אך זה לא עבד".

ידעתי שאני נמשך לבנים. בגיל 13 זה היה ברור שצריך לעשות עם זה משהו

"גדלתי בסביבה דתית שהאמינה וחשבה שהקדוש ברוך הוא לא אוהב את ההומוסקסואליות. רציתי להשתנות ולהיות במסלול של חתונה, ילדים ומשפחה, כמו כולם. לא הכרתי מודלים אחרים של הומואים דתיים. לא הכרתי את הזהות הזו כזהות נפרדת. ידעתי שאני נמשך לבנים. בגיל 13 זה היה ברור שצריך לעשות עם זה משהו. הייתי לחוץ ודאגתי לגבי העתיד שלי ושאנשים ידעו. אידיאולוגית זה נראה לי מאוד רע וזה עמד כמכשול למסלול חיים שדמיינתי. כשהבנתי שיש בעיה של נטיות הפוכות חיפשתי והבנתי שיש מי שמציע טיפול לזה. ידעתי שאני רוצה ללכת כדי להבין ולנסות לשנות את גזרת הגורל הזו".

קשרים עם אבא ואמא שגרמו לזה, נטיות קרימינליות במשפחה, לקיחת סמים או מישהו אלכוהוליסט

"הייתה את הגישה שמחפשת טראומות ילדות שאולי גרמו לזה. קשרים עם אבא ואמא שגרמו לזה, נטיות קרימינליות במשפחה, לקיחת סמים או מישהו אלכוהוליסט. הוא רצה שאצפה בפורנו ואסביר לו איך אני מאונן".

אין אפשרות להיות גם הומו וגם דתי. הומואים הם בודדים ואובדניים ויש להם מחלות מין. זה משהו שלא רציתי להיות חלק ממנו

"הוא אמר שאפשר להשתנות ואם אני לא משתנה זה רק בגלל חוסר הרצון שלי להשתנות. אין אפשרות להיות גם הומו וגם דתי. הומואים הולכים לתל אביב ורוקדים ערומים על משאית במצעד הגאווה. הם בודדים ואובדניים ויש להם מחלות מין. האמנתי לו כי לא הכרתי את תל אביב בכלל. זה מפחיד מאוד. זה משהו שלא רציתי להיות חלק ממנו".

זה נודע למחזור וסבלתי מהתעללויות. פחדתי שזה יגיע למשפחה

"הבנתי שזה לא עובד. כשאני יודע בוודאות פנימית שאני רוצה אבל זה לא עובד אמרתי 'נסיים עם הכול. רציתי לסיים את החיים שלי. סיפרתי לחברים טובים כי הרגשתי שאני מתפוצץ מבפנים. זה נודע למחזור וסבלתי מהתעללויות. פחדתי שזה יגיע למשפחה".

לכתבה המלאה בכאן רשת ב':
https://www.kan.org.il/item/?itemid=55381

סיפורים אישיים

הסיפור של יוחאי גרינפלד

הייתי בן ארבע כשפרצה מלחמת המפרץ וכל המדינה הובהלה לחדרים אטומים מחשש לשימוש בנשק כימי. האגדה המשפחתית מספרת שלא הסכמתי לשים מסכת מגן עד שנתנו לי לנעול את נעלי העקב של אימא. לא ידעתי שאני הומו בגיל ארבע אבל ידעתי מה מרגיש לי בטוח. כשהגיע גיל ההתבגרות ולמדתי בישיבה תיכונית היצרים סביבי געשו, כל הבנים נגעו אחד בשני אבל אני הרגשתי שיש לי מוטיבציה אחרת למגע הזה ואחרי כמה התנסויות שלא השתמעו לשתי פנים התחלתי להבין מה אני עושה ומה זה אומר עלי. התחילו להפיץ עלי שמועות ולרסס לי הומו על הלוקר וזה הבהיר לי שלזהות הזו יש תג מחיר שאיני יכול לעמוד בו ושאני חייב להשתנות. 

בפגישה הראשונה ישב מולנו איש דתי וחביב אך חסר כל הסמכה טיפולית

עברתי תיכון בתקווה להתחיל מחדש מבחינה חברתית וסיפרתי להורים שלי שאני נמשך לגברים ושאני צריך עזרה כדי לשנות את זה. הם חיבקו אותי ורצו בטובתי ומצאו את עצת נפש, ארגון שמציע ייעוץ והכוונה למתמודדים עם זהות מינית. בפגישה הראשונה ישב מולנו איש דתי וחביב אך חסר כל הסמכה טיפולית. הוא הציג את מטרת המפגשים כרכישת כלים להתמודדות עם משיכה לגברים, טיפוח המשיכה לנשים ובסופו של דבר חתונה והקמת משפחה. בזמנו לא היו מידע אובייקטיבי או אזהרות של גורמי מקצוע נגד טיפולי המרה והאיש הדתי והחביב אמר לנו בדיוק את מה שרצינו לשמוע, אז ההורים שלי פתחו את הארנק, אני פתחתי את הלב וטיפולי ההמרה יצאו לדרך. 

קיבלתי שיעורי בית לירוק ברחוב, לקלל בכביש או לומר לעצמי שאני גבר עשרות פעמים ביום כדי לפתח דימוי עצמי גברי וקשוח. עבדנו על טיפוח המחשבות הרומנטיות שלי כלפי בנות מהתיכון ומבני עקיבא ופיתוח של פנטזיות מיניות עליהן. בפועל, המשיכה המינית שלי לא השתנתה אבל העמדתי פנים שאני מתקדם בתהליך

המפגשים התקיימו פעם בשבוע ובמהלכם למדתי להפוך רגשות כלפי גברים למחשבות ואז לדחות אותן בעזרת טיעונים רציונליים, לפרק לגורמים מושגים כמו גבריות ומיניות, וכן קיבלתי שיעורי בית לירוק ברחוב, לקלל בכביש או לומר לעצמי שאני גבר עשרות פעמים ביום כדי לפתח דימוי עצמי גברי וקשוח. עבדנו על טיפוח המחשבות הרומנטיות שלי כלפי בנות מהתיכון ומבני עקיבא ופיתוח של פנטזיות מיניות עליהן. בפועל, המשיכה המינית שלי לא השתנתה אבל העמדתי פנים שאני מתקדם בתהליך ובינתיים נמנעתי מהתנסויות מיניות עם גברים שהכרתי כי פחדתי שיוציאו אותי מהארון או שיגלו עלי שאני מנסה להשתנות. הדרך היחידה שנותרה לי לחקור את הסקרנות המינית שלי כלפי גברים הייתה בגנים ציבוריים, באנונימיות מוחלטת ובחסות הלילה. המפגשים הללו היו פרועים ולעיתים מסוכנים ואחרי כל מפגש כזה הייתי מתוודה בפני המטפל שלי ומספר לו איך נגעלתי מעצמי והוא היה מטפח את הגועל הזה וטוען שזו ההוכחה לכך שאני לא נמשך לגברים באמת. 

אחרי שלוש שנים ללא שינוי המטפל שלי אמר שאני זקוק לחוויה חזקה יותר מהטיפול הפרטני, אז הצטרפתי לסדנת המסע אל הגבריות של עצת נפש שהוא הנחה וניהל. הסדנה כללה פעילויות של העצמה אישית וקבוצתית, הרצאות על הגורמים להומוסקסואליות והצגת תכנית גמילה שהתבססה על חניקת הדחף המיני והתנהגות סטרייטית מאולצת. השיא של הסדנה היה פעילות פסיכודרמה מיוחדת שבה כל משתתף סיפר על זיכרון מוקדם שלו שהיה קשור להומוסקסואליות והקבוצה כולה לקחה חלק בשחזור הזיכרון, כמו בהצגה. יחד הבאנו לחיים את אירועי העבר במטרה לשנות את התוצאות שלהם ולעורר בנו תהודה רגשית מתקנת. 

המטפל שלי קשר לי את הידיים מאחורי הגב, כרך לי חבל סביב המותניים והנחה את המשתתפים למשוך אותי לכל הכיוונים. אחרי כמה דקות של משיכה בחבל הוא הנחה אותם לכסות אותי בשמיכות ובמזרונים תוך כדי שהם צוחקים עלי ומקללים אותי. ביקשתי מהמטפל לעצור, אבל הוא צחק עלי ואמר לקבוצה להמשיך

כשהגיע תורי סיפרתי את הסיפור על נעלי העקב ומלחמת המפרץ. המטפל שלי קשר לי את הידיים מאחורי הגב, כרך לי חבל סביב המותניים והנחה את המשתתפים למשוך אותי לכל הכיוונים. אחרי כמה דקות של משיכה בחבל הוא הנחה אותם לכסות אותי בשמיכות ובמזרונים תוך כדי שהם צוחקים עלי ומקללים אותי. ביקשתי מהמטפל לעצור, אבל הוא צחק עלי ואמר לקבוצה להמשיך עד שהייתי על סף התמוטטות ורק אז הוא עצר את הפעילות וסיכם אותה כהצלחה. הייתי בהלם ומלא אדרנלין ולא הבנתי מה הקשר בין הסיפור ששיתפתי לבין מה שעברתי, אבל המחשבה ששברו אותי מילאה אותי בתקווה שכעת אוכל להיבנות מחדש ושהחוויה תגרום למשיכה שלי לגברים להיעלם. כמה שבועות אחר כך מצאתי את עצמי בחזרה בטיפול הפרטני, יושב מול המטפל ואומר לו שכלום לא השתנה. הוא טען שהחוויה מהסדנה תשפיע עלי באופן עמוק שיתגלה רק לאחר זמן, אבל אני הלכתי ואיבדתי אמון במטפל והפגישות שלנו נעשו פחות תכופות. 

הייתי מחזר אחרי בנות ומהנדס את דרכי אל גוּפן וליבּן בנחישות, ומדי פעם הייתי נפגש עם גבר אנונימי בגן ציבורי, נגעל מעצמי ומשתכנע מחדש שאני לא באמת הומו

כמה חודשים אחר כך סיימתי תיכון והפסקתי את הפגישות לחלוטין, אבל הייתי נחוש להשלים את התהליך בעצמי וטיפולי ההמרה נמשכו בתוך הראש שלי. במהלך הלימודים בישיבה הגבוהה חייתי מאחורי מסכה, כולם הכירו אותי כאדם שמח וצבעוני ולא חשדו בי כשהשתתפתי בשיחות על דייטים ואהבות נכזבות לבנות המדרשה הסמוכה, אבל בתוך הראש שלי נאבקתי לא להסתכל על חבריי כאובייקטים מיניים. בצבא המשכתי להסתתר מאחורי המסכה, צלחתי בגבורה יומיומית את תרבות המקלחות המשותפות ומיצבתי את עצמי כדוס שומר נגיעה כדי לתרץ את היעדר המתח המיני מול בנות. כשהייתי יוצא הביתה לסופ"ש הייתי מחזר אחרי בנות ומהנדס את דרכי אל גוּפן וליבּן בנחישות, ומדי פעם הייתי נפגש עם גבר אנונימי בגן ציבורי, נגעל מעצמי ומשתכנע מחדש שאני לא באמת הומו. 

מאחורי המסכה הלכתי וקמלתי

התדמית החיצונית שלי הייתה מרהיבה, הייתי קצין בקבע, יצאתי עם בנות שוות, היו לי מלא חברים, והייתי דוס מגניב וחתיך, אבל מאחורי המסכה הלכתי וקמלתי. ראיתי את החברים שלי מתאהבים, מתחתנים, מקימים משפחות ואפילו יוצאים מהארון, אבל אצלי נמשך מעגל הקסמים של סטרייט-ביום והומו-בלילה והפער בין מי שהייתי למי שהצגתי לעולם קרע אותי. הגעתי למסקנה שטיפולי ההמרה הם שביל שמוליך לשומקום ורציתי לעשות אחורה-פנה אבל לא הצלחתי למצוא את הדרך חזרה. הייתי מוכן לצאת מהארון אבל לא היה לי מושג איך עושים את זה. 

פניתי לעזרה ומצאתי מטפל נטול אג'נדה ועם תעודות הסמכה קליניות ויחד איתו התחלתי לנווט את הדרך שלי בחזרה לחיים. עברתי תקופה ביסקסואלית שעזרה לי לתת הזדמנות רומנטית שווה לגברים ולבדוק איך זה מרגיש להיפגש עם גבר מחוץ לגן ציבורי וללא שם בדוי. בינתיים התחלתי לצאת מהארון בפני הסביבה הקרובה שלי והלחץ שאפף את חיי הסוד שלי הלך והשתחרר, הרגשתי יותר בנוח עם עצמי, והחיים שלי הלכו ותפסו כיוון שהלם את השאיפות והחלומות שלי. 

בשלב מסויים הפסקתי לצאת עם בנות כי כל דייט הרגיש כמו תצפית בניסוי יותר מאשר חוויה זוגית, וכבר לא עניין אותי להבין איפה בדיוק אני נמצא על סקאלת המיניות. הרגשתי טבעי יותר ושמח יותר כשהייתי עם גבר וזה היה מספיק טוב בשביל לומר לעצמי שאני הומו ולהפסיק להתעסק במיניות כל הזמן. בסופו של דבר רציתי אהבה זוגיות ומשפחה והבנתי שאני חי בתקופה הכי טובה בהיסטוריה האנושית להיות הומו – אני יכול להיות עצמי, להתחתן, להקים משפחה ואפילו להיות חלק מקהילה דתית.

אומרים שאחרי היציאה מהארון דברים הולכים ומשתפרים וגם במקרה שלי זה בערך מה שקרה. החלום להיות סטרייט פינה את מקומו לטובת חלומות אחרים, נוסחאות להמרה בראש שלי פינו את מקומן ללימוד וליצירה ובמקום לשחק סטרייט התחלתי לשחק על הבמה. החלומות החדשים שלי גדלו מהר והכניסו לחיי תנופה חדשה, סיימתי תואר בהצטיינות, למדתי לרקוד, שיחקתי ב"סיפור הפרברים" בתיאטרון הקאמרי וב"כנר-על-הגג" בברודווי. בזוגיות עדיין קשה לי, הלב שלי מפכֶּה כל הזמן ומחפש אהבה כמו שטלפון מחפש קליטה באמצע השממה, אבל מי שרואה עצמו כאילו הוא יצא ממצרים יודע שלפני הכניסה לארץ המובטחת צריך לבלות תקופה במדבר, וכשאני מסתכל אחורה על כל מה שעברתי אני מרגיש אופטימי שגם הזוגיות בוא-תבוא. 

~

כשאתה מחליט לעבור טיפולי המרה אתה קושר בין מי שאתה לבין שנאה עצמית וחוסר ערך וכל עוד אתה לא מצליח להשתנות, אתה עלול להאשים את עצמך בכישלון ולחוות את הסבל שאתה עובר כעונש על משהו שמגיע לך. ארגונים שמציעים טיפולי המרה בנויים מצוותים שעברו ועוברים את התהליך הזה בעצמם, חלקם מקיים יחסי מין עם מטופלים ברצון או בכפייה וכולם יחד שותפים לתרמית הגדולה ביותר בתולדות הציבור הדתי. המטפל שלי קיים יחסי מין עם מטופלים באופן שיטתי ובניגוד לרצונם, ולאחרונה עמד למשפט ונשלח לכלא לשלוש שנים בלבד. אני הייתי אצלו בטיפול במשך חמש שנים, עוד חמש שנים עשיתי לעצמי טיפולי המרה בראש, חמש שנים נוספות לקחו לי להתחיל לדבר על זה ועוד שנים רבות יקחו לי לתקן את הנזקים שנגרמו לי לאורך הדרך. 

המוטיבציה לשנות את הנטיה המינית נטועה ברצון להרגיש חלק מהקהילה ולא להיות מנודה וזה טבעי לרצות את זה. עצם הרעיונות של אפשרות לשינוי או של בחירה בנוגע למימוש הנטייה המינית הם לגיטימיים ואפשר לדון בהם, אבל טיפולי המרה הם מקח טעות, כסף שהולך לפח ושנים שאינן חוזרות. 

סיפורים אישיים

הסיפור של דניאל חסן

דניאל עבר טיפול המרה מסוג אלטרנטיבי לדבריו. לאחר שסיפר להוריו על נטייתו המינית, נשלח לטיפול שארך כ-15 פגישות ליליות בכולל במרכז הארץ, ואליו התלוו שני אנשים קרובים. הטיפול החל בשאלות פולשניות ע"י רב צעיר, ורובו כלל קריאת פסוקים באופן רפטטיבי תוך כדי מגע פיזי ביד, "אפילו מאות פעמים", לדבריו. הטיפול היה בנוכחותם של זרים, והוסבר ע"י נימוקים שכללו גלגולי נשמות, דיבוקים, ורוחות רעות. דניאל מדבר על ההשפעות הנפשיות עליו: דיכאון, אובדן עצמיות וסיוטים.

לדניאל אין כעס על אנשים אלה, לדבריו הם ניסו לעזור בחסות הדת והקבלה, אך הטיפול "צילק" אותו.

דניאל מוסיף: "אל תשתמשו בדת רק כשזה מגיע לנושא הזה. זה מביא אנשים למצבי קיצון איומים. האשמה היא בלתי נסבלת. זה לא פשוט להחליט שאתה או גיי או דתי, זה גם לא פשוט לחיות את שני העולמות ביחד".

בסרטון שפרסם דניאל לפני החשיפה על הטיפול, הוא מספר על הקונפליקט שהוא חי בו, כאדם דתי שנמשך לגברים.

סיפורים אישיים

הסיפור של ירדן נאור

שבעת נסיונותיי לשנות את הנטייה המינית

ניסיון ראשון

הסתרתי את הנטייה הזו עמוק עמוק בתוכי וניסיתי להתעלם ממנה. זה לא הצליח. היא ביעבעה ללא הרף לפני השטח

התוודעתי לכך שאני נמשך לגברים בסביבות גיל הבר-מצווה. ההבנה הזו החרידה אותי כיוון שהבנתי שזה מאוד לא מקובל בסביבה שאני נמצא בה – ישיבת נחלים הנחשבת. ושאני עלול להיות מושא לעלבונות ולנידוי אם דבר כזה יתגלה. שנאתי את עצמי על כך שאני שונה ומעוות בצורה כזו. הסתרתי את הנטייה הזו עמוק עמוק בתוכי וניסיתי להתעלם ממנה. זה לא הצליח. היא ביעבעה ללא הרף לפני השטח, ממלאת את הפנטזיות שלי, את הדחפים שלי ואת ההתאהבויות שלי בנערים בני גילי, במורים בישיבה ובמדריכים בבני עקיבא.

ניסיון שני

בשלב מסוים, לאור המצוקה שהייתי בה, ביקשתי מהורי ללכת לפסיכולוג. לקח זמן רב עד שהעזתי להתחיל להעלות לפניו את הנושא. לא אמרתי במפורש במה מדובר. רק אמרתי שיש לי איזו בעיה ושאלתי אם יש סיכוי שהיא תעבור עם הזמן. הפסיכולוג על הכורסה אמר שכן. שמחתי. הזמן עבר, המשיכה לגברים לא.

ניסיון שלישי

הפסיכולוג הבהיר לי שעלולים להיות לי חיים אומללים מאוד אם אמשיך כך, ושעלי לשנות זאת בדחיפות וללא התלבטות

בסביבות גיל 18, העזתי סוף סוף לחשוף בפני אותו פסיכולוג שאני נמשך לגברים. לא אמרתי זאת בקול, לא הייתי מסוגל. הוא שאל אותי מה הבעיה ולאחר מספר נסיונות, הגיע לתשובה הנכונה. "זה קשור למשיכה מינית?" – אני רק הנהנתי בראשי בבושה.
הפסיכולוג הבהיר לי שעלולים להיות לי חיים אומללים מאוד אם אמשיך כך, ושעלי לשנות זאת בדחיפות וללא התלבטות.
שבוע מיד לאחר מכן הוא הפשיל שרוולים ונכנס לעבודה. הוא ביקש ממני להגיד דברים שהם נעימים ויפים בעיניי. אמרתי והוא רשם. פרחים, טבע, בגדים נקיים ולבנים…
אחר כך הגיעה הרשימה השחורה. דברים מגעילים ומאוסים. בוץ, נבלות וצואה.

הוא ביקש ממני לעצום את עיניי, להקשיב לנשימות שלי, ולדמיין שאני במקום מרגיע כלשהו. דמיינתי את העמק הירוק שתמיד הייתי בא אליו בזמן מדיטציה. במרכז העמק ניצבת בקתה. הפסיכולוג הורה לי להיכנס אליה. שם חיכתה לי אשה יפהפיה, כולה מוקפת ומתעטפת בכל הדברים היפים והנעימים ברשימה שלי. לאחר זמן קצר אני נפרד ממנה לשלום, ובמקומה נכנס גבר חלומותיי. בתחילה כולו מחמדים, אך מיד הכל מתהפך והוא מיטנף ומטנף את הבקתה היפה בכל מיני סחי ומיאוס.
ייתכן שלאחר מכן הגיעה שוב הגבירה הנאה… אני כבר לא זוכר.

~

כבר ביום למחרת חשתי זעזוע רגשי עמוק מהמניפולציה שביצע הפסיכולוג. חשתי שהגועל והמיאוס לא הופנו אלא כלפיי. במקום לעזור לי, הטיפול ליבה את השנאה והתיעוב שגם ככה חשתי כלפי עצמי.
אזרתי אומץ והודעתי לאבי שאני לא מוכן להגיע יותר לפסיכולוג הזה (מבלי לפרט מדוע). הפסיכולוג עוד התקשר, ניסה לשכנע, איים שלבחירה שלי יהיו תוצאות הרות אסון.
אני מתכוון לאהוב את עצמי, על כל החלקים שבי – גמלה בלבי החלטה. מבלי שרצה הפסיכולוג, הוא עזר לי סוף סוף לראות היכן החושך והיכן האור. בחרתי בחיים.

ניסיון רביעי

אני חסר תשוקה ורצון להתחתן. נע אך ורק על פי תכתיבים שנתנו לי ורצון עז להימלט מהנטייה החולה שלי, רוצה להיות נורמלי, רוצה משפחה כמו כולם. אני מתחתן. הר געש עולה ומתגבר בתוכי. זה כבר יותר מדי, אומרת לי הנפש

עוברת לה שנה. אני בחור ישיבת הסדר עכשיו. המשיכה שלי לרוחניות ועומק הביאה אותי לישיבה ביישוב תקוע. אני מיואש מהמחשבה שלא תהיה לי משפחה כמו כולם. אני נתקל לראשונה בחיי בכתבים של החסידות, של תורת הסוד. אני מגלה שהכל בנוי ברוחניות על תבנית הזכר והנקבה, האיש והאישה. "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". אין מנוס. אני טועה. אני צריך להשתנות.
אני הולך שוב לפסיכולוג, הפעם פסיכולוג אחר. הוא אומר לי שהמטרה בטיפול תהיה רק מה שאני בוחר, ולא תכתיבים שהוא קובע מראש. אנחנו יוצאים לדרך. מדברים הרבה על הילדות. נעים במעגלים. בינתיים אני מתחזק מבחינה דתית, מקצין, נסגר. מתחיל לפקפק בשיטות פסיכולוגיות שהמציאו גויים ואפיקורסים. יום אחד אני מכריז בחתך שאני לא מעוניין שנדבר יותר על הנושא הזה. הישועה שלי תגיע מה', מצדיקים. רק הרוח תעזור לי, לא פסיכולוגיה.
אני הולך ונסגר בקירות של בדידות רוחנית, לא נותן לאיש להיכנס. ההתקדשות וההתנתקות שלי לא עושות דבר לנטייה המינית שלי והיא באופן מתריס ממשיכה להתקיים.
אני מתחיל קשר במכתבים עם צדיק נסתר, שאומר לי שהפיתרון הוא שאתחתן עם אישה.

ניסיון חמישי

לאחר כמה שנים וגילגולים אני מגיע להכיר את מי שתהיה אשתי בשש השנים הבאות. אני כבר בן 22, ולה טרם מלאו 18. אני חסר תשוקה ורצון להתחתן. נע אך ורק על פי תכתיבים שנתנו לי ורצון עז להימלט מהנטייה החולה שלי, רוצה להיות נורמלי, רוצה משפחה כמו כולם. אני מתחתן. הר געש עולה ומתגבר בתוכי. זה כבר יותר מדי, אומרת לי הנפש. המיניות שלי לובשת צורות מכוערות של שוטטות ובריחה מהמציאות. אני כל כך רוצה לברוח. אין לאן. אני לכוד. האדם המסכן שהתחתנתי איתו, מבלי יכולת לקיים בו מצוות "ואהבת לרעך כמוך" – אשתי הרכה והתמימה, נסחפת איתי למערבולת של הרס עצמי.

ניסיון שישי

המיניות שלי לובשת צורות מכוערות של שוטטות ובריחה מהמציאות. אני כל כך רוצה לברוח. אין לאן. אני לכוד. האדם המסכן שהתחתנתי איתו, מבלי יכולת לקיים בו מצוות "ואהבת לרעך כמוך" – אשתי הרכה והתמימה, נסחפת איתי למערבולת של הרס עצמי

בשלב הזה אנחנו נשואים כבר 3 שנים. אני יוצר קשר עם ארגון "עצת נפש". זה נראה מבטיח. אני ואשתי מתמלאים תקווה. אולי סוף סוף תימצא לי רפואה. אני נמצא איתם בקשר טלפוני תקופה ממושכת. זה לא קל כי הם קורסים תחת הנטל וכמעט אף פעם לא זמינים, אבל אני עקשן ומנסה. שיחות ארוכות. ניסיון להצטרף אל הסדנה שלהם "המסע אל הגבריות" – בשביל זה אני צריך לדבר עם ראש הארגון, אומרים לי. אני מדבר איתו בטלפון וגם פוגש אותו בביתו בירושלים. הוא קר ולא מזמין. אומר לי שאני חסר רצון אמיתי להשתנות. אני ואשתי ואפילו האנשים מהקו החם של "עצת נפש" מרימים גבה. אנו זונחים את הרעיון וממשיכים הלאה.

ניסיון שביעי ואחרון

לאחר כשנה אנחנו מקבלים המלצה על פסיכולוג בירושלים. הוא מקבל אותי ומיד במפגש הראשון מודיע לי מפורשות שהסיכוי שהנטייה תשתנה שואף לאפס ושעלי לקבל את עצמי כמו שאני. אני מוקיר תודה לו על זה. אף על פי כן ניסינו. ניסינו במיוחד לגרום לי להימשך לאשתי. זה היה טיפול ממושך שהיו בו כמה עליות וירידות. בזכות הקבלה העצמית החדשה שלי התחיל להיות לי דווקא טוב עם אשתי. אני הומו והכל בסדר. לא סוף העולם. אבל מצד שני אם אני הומו… אז מה ההיגיון בלהישאר ביחד?
הטיפול הופסק כאשר עברנו דירה לאזור המרכז. לאחר כשנה התגרשנו, עם תינוק בן חצי שנה בידיים.

עברו 11 שנה מאז. אני גר היום במודיעין עם בן זוג מקסים. אוהב אותו, רוצה בו ובוחר בו כל יום מחדש. אנחנו בתהליך של הורות משותפת עם אישה נחמדה מתל אביב.

סוף דבר

מה הסיפור הזה מוכיח?
הוא מראה שניסיתי להשתנות. החברה זרעה בי הרבה אימה ותיעוב כלפי עצמי ודחפה אותי להיות אחר. לא הצליח לה.
היא כן הצליחה לגרום לי לשנוא את עצמי,לגרום לי לאמלל עוד יצור אנוש בנישואים רעים, ולבזבז שנים ברדיפה עצמית והרס.
שנים שהיו יכולות להיות מושקעות במימוש עצמי, בנייה, ואהבה אמיתית.

הסיפור עוד לא נגמר.
אני מתפלל כל יום לבורא עולם לדעת את רצונו ממני, ואת האומץ לבצע זאת. מי יתן וקוראי שורות אלה יבחרו באור ובחיים.

"חתונה הפוכה": הדתיים הלהט"בים שנאלצים להתחתן בניגוד לנטייתם המינית – כתבה המתארת את סיפורם של הומואים דתיים שהתחתנו עם נשים ומובא בה סיפורו של ירדן נאור. הכתבה מקדימה את הסרט "חתונה הפוכה" שעתיד לצאת לאקרנים באוקטובר 2020 ומביא את סיפוריהם של ירדן נאור ואחרים.

סיפורים אישיים

הסיפור של י"צ

אני הומו.

למרות שמאז עברו יותר מעשרים ושתיים שנים, אני זוכר היטב את הלילה ההוא בו נחתה עלי ההבנה המצמררת חסרת רחמים כמו מוט ברזל לראשי בן ה-16, ונתנה שם לתחושות שליוו אותי מגיל צעיר. 

אני הומו.

לא ידעתי מה לעשות. מדובר על סוף המאה הקודמת, תקופה בה האינטרנט עוד לא היה ממש קיים, החברה החילונית עדיין לא ידעה לאיית את המילה "להט"ב", והומו היתה הקללה הנוראה ביותר בה היה אפשר לכנות מישהו. הבנתי שאני לא נמשך כלל לנשים אלא רק לגברים, וזו היתה תחושה נוראה. 

לפניי עמדו שתי אופציות:

הראשונה – להתאבד, והיא ירדה מהפרק במיליונית השניה בה היא עלתה.

השניה – להדחיק את הנטיה המינית שלי עמוק עד כמה שניתן ולהתעלם ממנה, ולקוות שיום אחד – בעתיד המעורפל והמפחיד שהחיים שלי גזרו עלי – אקום בבוקר, הכל יהיה בסדר, ואוכל להמשך לנשים ולהתחתן, בדיוק כמו כולם. כמובן שבלית ברירה בחרתי באופציה השניה.

והשנים עברו בהדחקה. סיימתי ללמוד בישיבה התיכונית, והתחלתי ללמוד בישיבת הסדר. סבלתי מכל רגע שהייתי שם, שנאתי את עצמי שסבלתי, שנאתי את עצמי על התחושות והרגשות שהיו לי כלפי חברי ללימודים, ופחדתי פחד מוות מיום הגיוס לצבא. כמובן שלא יכולתי לדבר על כך עם נפש חיה. החברה החילונית רק התחילה לקבל את העובדה שיש אנשים עם נטיה מינית שונה, אבל החברה הדתית פיגרה בשנות אור מאחוריה.

שרדתי את תקופת הצבא, וחזרתי לישיבה. באחד הימים מצאתי כרטיס ביקור קטן בצבע טורקיז, עליו הופיע מספר טלפון שנועד לתמיכה ועזרה למתמודדים עם "נטיות הפוכות". העתקתי את המספר וזרקתי את הכרטיס, שחלילה לא יקרה מצב שמישהו ימצא עלי ראיות מפלילות. הסתובבתי עם מספר הטלפון בארנק במשך מספר חודשים, עד שאזרתי אומץ והתקשרתי.

אף אחד לא דחף אותי להתקשר. לא הרבנים, לא ההורים, גם לא החברים. הרי אף אחד לא ידע… האופציה לספר למישהו על העובר עלי מעולם לא היתה קיימת, כך שאין לי את מי "להאשים" בכך שפניתי אליהם.

לטלפון ענה מישהו חביב ואבהי, שנתן לי את התחושה הטובה ביותר שהרגשתי מאז אותו לילה בגיל 16. הוא הבין מה עובר עלי, היה מלא סימפטיה, והבטיח לי בביטחון מוחלט שיש טיפולים מיוחדים שעוזרים, וכל אחד יכול "לצאת" מזה ו"להירפא". הוא הציע לי להתחיל טיפול ובנוסף להשתתף בסדנא של 3 ימים שהארגון שהפעיל את מוקד התמיכה מקיים, ואמורה לעזור. בתור ביני"ש תפרן בשיעור ד' שאינו יכול להיעלם פתאום מהישיבה לשלושה ימים ולשלם סכום עתק על הסדנא או על טיפול, אף אחת מהאופציות הנ"ל לא היו רלוונטיות עבורי, אבל שמרתי אותן בזיכרון והן שימשו לי כמשואה בוהקת של תקווה ואור בשנים החשוכות ההן. לבינתיים הוא הציע לי להיכנס לאתר האינטרנט שלהם (מדובר על שנת 2003-2004, כך שהאינטרנט כבר התחיל להיות מעט יותר מצוי) ולהתרשם מהפורום.

כשנכנסתי לאתר של הארגון (דרך המחשב של מזכירות הישיבה, כשהייתי שם לבדי ב-3 בלילה. עדיין לא היה לי אינטרנט בבית) הרגשתי כאילו חיי ניצלו, פשוטו כמשמעו. גיליתי שם אנשים שהתמודדו עם אותה סטיה נוראה כמוני, וגם אנשים שהעידו על עצמם שנרפאו.

פתאום היתה תקווה שלא אצטרך לחיות חיי בדידות והתנזרות ולמות ערירי – אלא אוכל להיות נורמלי כמו כולם, עם חלום האישה והילדים וחיי העולם הבא, ואף אחד מעולם לא ידע עד כמה סוטה ומגעיל אני הייתי.
פתאום היה לי סיכוי לחיים, ועוד באושר.

לא במפתיע, חודש לאחר שסיימתי את ישיבת ההסדר והייתי משוחרר מכבלי הישיבה והצבא, כבר השתתפתי בסדנא שאותו ארגון ערך בבית הארחה מבודד לא רחוק מירושלים. לא סיפרתי לנפש חיה שאני הולך לסדנא. מהוריי ביקשתי שיכבדו את החלטתי להיעלם לשלושה ימים ללא טלפון ולא ישאלו או יחקרו אותי, ולחבריי פשוט לא סיפרתי.

נסעתי לשם למרות הפחד הנורא שקינן בי, מכיוון שהאופציה השניה – להישאר ערירי וסוטה – הפחידה עוד יותר, ועדיין לא הגעתי למצב שרציתי להתאבד. ומה עם האופציה לצאת מהארון? היא פשוט לא היתה קיימת מבחינתי

נסעתי לסדנא מפוחד עד עמקי נשמתי; גם להיחשף כהומו כלפי אנשים זרים, וגם כי בעצם הגעתי לשם הודיתי בפני עצמי והעולם שיש לי בעיה. נסעתי לשם למרות הפחד הנורא שקינן בי, מכיוון שהאופציה השניה – להישאר ערירי וסוטה – הפחידה עוד יותר, ועדיין לא הגעתי למצב שרציתי להתאבד. ומה עם האופציה לצאת מהארון? היא פשוט לא היתה קיימת מבחינתי.

כשהגעתי לבית ההארחה פגשתי בעוד מספר קטן גברים דתיים בטווח גילאים רחב יחסית, שכולם הגיעו במטרה אחת – להפוך לסטרייטים. זו, אגב, היתה הפעם הראשונה בחיי בה פגשתי הומואים אחרים – ועוד דתיים (!)… רק החוויה הזו לכשעצמה היתה עוצמתית ביותר עבורי.

את הסדנא, "המסע אל הגבריות", הוביל אחד מהמטפלים הדומיננטיים בארגון. הוא ושאר המדריכים היו אמפתיים, מכילים ורגישים, ואני נתתי בהם את אמוני המלא. קיבלנו הסבר על כך שאיבדנו את הגבריות שלנו כתוצאה מקשר קלוקל עם דמות האב שגרם לחוסר הזדהות עם הדמות הגברית הדומיננטית בחיינו, ומתוך כך הזדהינו יותר עם דמות האם הנשית – ומתוך אותה זהות נשית שקיימת בנו אנחנו נמשכים לגברים, כי הם באים להשלים את מה שחסר אצלנו. הפעילויות שעברתי שם, כולל סשן פסיכודרמה עוצמתי ביותר שנגע בפחדים הכמוסים ביותר שלי, נועדו לחזק את הביטחון העצמי שלנו בגבריות של עצמנו, להוכיח לנו שאנחנו לא נשיים, ולהעניק לנו את הכוחות להמשך הדרך. יש דבר אחד אני יכול לומר בוודאות שהפעילויות הללו הצליחו לעשות, ובגדול, והוא להעניק לנו כוחות ותקווה לעתיד.

המשיכה לגברים נותרה בעינה, אבל לא דאגתי מכיוון שהסבירו לנו שהמסע הוא רק הצעד הראשון כלפי השינוי המיוחל, והרי כל אחד יכול להשתנות, אם הוא רק ירצה מספיק… ואני הרי רציתי. אוהו כמה שרציתי. לא זכור לי אי פעם שרציתי משהו אחר בחיי כמו שרציתי להשתנות.

מהסדנא יצאתי באורות, פשוט כך; מעולם לא הרגשתי טוב יותר. מעולם לא היתה לי תקווה כל כך חזקה שהעתיד יהיה טוב ו"ישר", ומעולם לא הרגשתי כל כך בטוח בעצמי, חזק ועוצמתי. המשיכה לגברים נותרה בעינה, אבל לא דאגתי מכיוון שהסבירו לנו שהמסע הוא רק הצעד הראשון כלפי השינוי המיוחל, והרי כל אחד יכול להשתנות, אם הוא רק ירצה מספיק… ואני הרי רציתי. אוהו כמה שרציתי. לא זכור לי אי פעם שרציתי משהו אחר בחיי כמו שרציתי להשתנות.

אחרי הסדנא, ובמשך תקופת זמן ארוכה, המשכנו להיפגש כל משתתפי הסדנא לקבוצת תמיכה שבועית. את המפגשים הראשונים הנחה המטפל שהוביל את הסדנא, אך לאחר מכן ההנחיה עברה למטופל אחר שעבר את המסע לפנינו, ואף התחתן עם אישה. במקביל למפגשים של קבוצת התמיכה, התחלתי לעבור טיפול פרטני אצל אותו המטפל.

עדיין לא סיפרתי לאף אחד על נטייתי המינית ועל הטיפולים והסדנא שעברתי, גם לא להוריי. להם סיפרתי חלק מהאמת; אמרתי שהחלטתי ללכת לטיפול ולקבל עזרה מקצועית בעקבות כל הקשיים שחוויתי בצבא ובישיבה – מה שהיה נכון, בחלקו הגדול. הם רק לא ידעו ממה הקשיים נבעו… הם מעט התנגדו וחשדו במטפל שפתאום צץ יש מאין, אבל אני לא נתתי לשום ספק להסיט אותי מהדרך. 

האמירה שלו היתה בשבילי כמו חבל הצלה שנשלח אלי משמיים, והייתי מוכן למכור את נשמתי לשטן כדי שהטיפול יצליח. בדיעבד, אפשר לומר שזה מה שקרה

הטיפול התבצע בשיטה הנקראת "תרפיה רפראטיבית". נפגשתי עם המטפל פעם בשבוע, למשך תקופה של כמעט שנתיים באופן רצוף. בהשוואה לטיפול פסיכולוגי, המחיר היה זול – 180 ש"ח בלבד. בפגישות איתו ניתחנו רגשות ופחדים שונים שלי, והיה ניסיון לבנות את הזהות הגברית שלי "ולחבר אותי לעצמי האמיתי והגברי". כמובן שרוב האשמה במצבי הוטלה על הוריי – ובעיקר על הקשר שלי עם אבי.
אני זוכר היטב את הפגישה הראשונה. המטפל שאל אותי סדרת שאלות חושפניות על ההעדפות והפנטזיות המיניות שלי, ולאחר שעניתי לו (בפנים בוערות מבושה ובמבט מושפל, תוך רצון נואש להיבלע ברצפה) הוא נשען אחורה, חייך, אמר שיש לו את התשובה והוא יודע איך לעזור לי. אני זוכר שכבר אז היה בי חלק קטנטן שתהה איך יכול להיות שהתשובה כל כך קלה, אבל עבור בחור נואש כמוני – האמירה שלו היתה בשבילי כמו חבל הצלה שנשלח אלי משמיים, והייתי מוכן למכור את נשמתי לשטן כדי שהטיפול יצליח. בדיעבד, אפשר לומר שזה מה שקרה…

לפני כל פגישה הייתי במתח ובפחד שמא לא אעמוד בסטנדרטים של המטפל

הטיפולים לא היו קלים. כל פגישה כזו הציפה אצלי את כל הקשיים והפחדים שהיו בשפע, אבל ללא מתן פתרון קונקרטי שיכול היה להקל על ההתמודדות שלי איתם. היו לא מעט פעמים שיצאתי מהטיפול עם כאבי ראש מהלחץ ומהמתח, עייפות נוראה ותחושה כללית קשה שרק החמירה עם הזמן. לפני כל פגישה הייתי במתח ובפחד שמא לא אעמוד בסטנדרטים של המטפל, למרות שבטיפולים עצמם הוא הרעיף עלי אהבה וחיבה. (במאמר מוסגר אציין שבדיעבד התברר לי שכנראה אני הייתי המועדף עליו. חבריי האחרים לטיפולים זכו ליחס מתנכר, לעונשים שונים ומניפולציות נפשיות קשות וברורות כבר משלבים מוקדמים. את מנת חלקי במניפולציות שלו קיבלתי מאוחר יותר ותחת מסווה של אהבה ודאגה). 

כדי להוסיף חטא על פשע, הוא חזר ואמר מספר פעמים שהוא היחיד שיכול לעזור לי להשתנות, ואם אני לא אקדיש את מירב המאמצים לתהליך או אעזוב אותו – הוא לא יסכים להמשיך לטפל בי בעתיד, וגורלי ייחרץ

במהלך הפגישות איתו היו לא מעט פעמים ששאלתי את עצמי בתסכול ובפחד למה אחרי כל כך הרבה זמן אני לא מרגיש בשום שינוי במשיכה המינית לגברים. כששאלתי אותו הוא ענה שאני כנראה לא רוצה מספיק, ויצר אצלי רגשות אשמה עמוקים שבעצם הכל נובע מחוסר ברצון אמיתי להשתנות – כי הרי כל אחד יכול, אם הוא רק ירצה… כדי להוסיף חטא על פשע, הוא חזר ואמר מספר פעמים שהוא היחיד שיכול לעזור לי להשתנות, ואם אני לא אקדיש את מירב המאמצים לתהליך או אעזוב אותו – הוא לא יסכים להמשיך לטפל בי בעתיד, וגורלי ייחרץ. 

הוריי יצאו מהפגישה עם המטפל מאוד לא מרוצים ואף חוששים יותר משהיו, וניסו לשכנע אותי להפסיק את הטיפולים. כמובן שתחנוניהם נפלו על אוזניים ערלות: אף אחד ושום דבר לא יכול היה להסיט אותי ממטרתי

אחרי מספר חודשים, הוריי ביקשו להיפגש עם המטפל כדי לתהות על קנקנו ולהפיג את חששותיהם מכך שאני הולך לטיפול אצל אדם לא מוכר. למרות שלא ידוע לי בדיוק מה היה בפגישה איתם, אני יודע בוודאות שהוא לא סיפר להם על נטייתי המינית. מהפגישה איתו הם יצאו מאוד לא מרוצים ואף חוששים יותר משהיו, וניסו לשכנע אותי להפסיק את הטיפולים. כמובן שתחנוניהם נפלו על אוזניים ערלות: אף אחד ושום דבר לא יכול היה להסיט אותי ממטרתי.

הדיכאון העמוק שחשתי בו זכה להתעלמות מצד המטפל, כנראה מכיוון שלא היה מדובר בגורם הקשור למשיכה המינית ולמטפל לא היו כלים וידע להתמודד איתו

לאחר תקופה של שנה וחצי של טיפול – בה אני באופן אישי לא הרגשתי שום שינוי – המטפל הציע לי להיות מדריך במסע הבא שהיה אמור להיערך. באותה תקופה הייתי במצב נפשי גרוע שכלל דיכאונות קשים שנגרמו בעיקר עקב סכסוך עמוק עם אבי שגרם לי לעזוב את הבית, ולא אחטא למציאות אם אומר שההאשמות שהוטחו באבי במהלך הטיפול תרמו רבות לסכסוך בינינו להתקיים. הדיכאון העמוק שחשתי בו זכה להתעלמות מצד המטפל, כנראה מכיוון שלא היה מדובר בגורם הקשור למשיכה המינית ולמטפל לא היו כלים וידע להתמודד איתו.

מובן מאליו שקפצתי על ההזדמנות להיות מדריך בסדנא, הרי איזו הוכחה טובה יותר לשינוי יש מאשר להדריך את אלה שעדיין לא זכו לראות את האור? חשוב לי לציין שהמשיכה שלי לגברים נשארה כשהייתה, למרות שניסיתי בכל כוחי למצוא ולהיאחז בכל שביב של שינוי, קטן ותלוש ככל שיהיה. 

השתתפתי בכל פגישות ההכנה לסדנא, אך ממש מספר ימים לאחר שמפגש ההכנה האחרון הסתיים – המטפל התקשר אלי ואמר לי שהוא החליט שאני עדיין לא בשל, לא מחובר לעצמי, עצור, ובגדול – פשוט לא מתאים להדריך. כמובן שדבר זה שבר אותי נפשית, ואף גרם לי להפסיק את הפגישות והטיפול איתו, כיוון שפשוט לא נשאר בי כוח.
אני זוכר בדיוק איפה עמדתי באותה שיחה, ואת התחושה שעולמי חרב עלי לגמרי. באותה שיחה הוא איים עלי שכדאי שאחשוב טוב על השלכות ההפסקה, וחזר שוב על דבריו שהוא לא נוהג לתת הזדמנות שניה לאלה שעוזבים את הטיפול. בדחילו ורחימו ותוך כדי בכי שאלתי אותו אם הוא יסכים לקבל אותי שוב בעתיד (כי כזכור – האמנתי שחוץ ממנו אף אחד לא יכול "לעזור" לי). הוא ענה לי שדבר זה מאוד לא בטוח, ונתן לי אולטימטום של מספר ימים לחשוב שוב על החלטתי. לאחר מספר ימים התקשרתי אליו ואמרתי לו שלמרות הסיכון שהוא לא יוכל לקבל אותי ולמרות הרצון העז שלי להתקדם, אני עדיין לא מסוגל לחזור לטיפול, על כל המשתמע מכך. 

הרגשתי שעולמי חרב עלי… זו היתה התקופה בה הרעיון של ההתאבדות התחיל לצוץ מדי פעם, כי פשוט לא היה שום מוצא אחר

הימים שלאחר מכן זכורים לי במעומעם. תסלחו לי מראש על הדרמטיות – אבל הרגשתי שעולמי חרב עלי, ושהאשם היחידי במצב הנורא הזה הוא אני, ואף אחד אחר. אם אני זוכר נכון, זו היתה התקופה בה הרעיון של ההתאבדות התחיל לצוץ מדי פעם, כי פשוט לא היה שום מוצא אחר. 

הימים עברו, ואיכשהו התאוששתי וחזרתי לחיים. התקווה והאמונה שהשינוי אפשרי – לא נעלמה. המשכתי לשמור על קשר הדוק עם חבריי למסע, ועם המטפל באופן פחות הדוק – אבל עקבי למדי. היינו נפגשים בעיקר בחגים, ומדברים בטלפון מפעם בפעם.

לאחר הפסקה בטיפול שנמשכה כשלוש שנים, חזרתי למטפל לניסיון נוסף. נפגשנו באופן שבועי, ובמפגשים חזרנו שוב ושוב על אותם הדברים שדיברנו בעבר – גם הפעם, ללא כל שינוי אמיתי במצב המשיכה, והמטפל אף המשיך להאשים אותי שאני לא באמת רוצה להשתנות ודבר זה תלוי רק בי וברצון שלי.
המצב הנפשי שלי הלך והתדרדר. הדיכאונות חזרו ביתר שאת, כאבי הראש התעצמו והכעסים על אבי רק החמירו והעכירו את יחסי איתו שהיו שבריריים גם כך. הפסקתי שוב את הטיפול – כמובן עם האיום הקבוע של המטפל שהוא לא יהיה מוכן לחזור ולקבל אותי, ושאף אחד אחר מלבדו לא יוכל לעזור לי. לא במפתיע, המצב הנפשי שהגעתי אליו עקב חוסר השינוי וחוסר התקווה לא רק שלא השתפר, אלא אף החמיר. 

עקב הדיכאון הקשה שהתפרץ, התחלתי לקחת כדורי שינה והרגעה חזקים יותר ויותר, והגעתי למצב של טשטוש תמידי שנמשך שבועות שלמים ואף חודשים

לצערי קשה לי לזכור מה בדיוק התרחש בתקופת הזמן הזו שלאחר ההפסקה השניה והסופית בטיפול, שנמשכה לא מעט. עקב הדיכאון הקשה שהתפרץ, התחלתי לקחת כדורי שינה והרגעה חזקים יותר ויותר, והגעתי למצב של טשטוש תמידי שנמשך שבועות שלמים ואף חודשים.

הפסקתי את לימודיי באוניברסיטה, הפסקתי לעבוד, מכרתי את רכבי, וכל מה שרציתי הוא לברוח מהכאב החד והתמידי שליווה אותי בשעות הערנות והצלילות. זו היתה התקופה בה חשבתי ודיברתי באופן ברור ובוטה למדי על התאבדות שתפסיק את הכאב, דבר שהשאיר את הוריי אובדי עצות.

דבר אחד זכור לי בצלילות רבה מאותה תקופה: שיחת טלפון שיזמתי עם המטפל, בה שאלתי אותו שוב ובפירוש האם באמת כל אחד יכול להשתנות, כמו שהוא אמר תמיד וכמו שאמרה בזמנו העמדה הרשמית של הארגון שהוא עמד בראשו באותה התקופה. התגובה שלו השאירה אותי המום וחסר יכולת דיבור: הוא שיקר לי במצח נחושה ואמר לי ש"מה פתאום, מעולם לא אמרתי שכל אחד יכול. כמו שלא כל אחד יכול להוציא רישיון נהיגה, ככה גם לא כל אחד יכול להשתנות".
דבר זה שבר אותי באופן סופי. מאוחר יותר, חבר שדיבר איתו עלי ועל מצבי אמר לי שהמטפל סיפר לו שהייתי מסטול ומחוק לגמרי מהתרופות, מה שלא היה נכון בזמן שיחת הטלפון שלי איתו.

הפסקתי לאכול כמעט לגמרי וירדתי במשקל בצורה מסוכנת. לא תקשרתי עם בני משפחתי ועם חבריי. הייתי ספון בחדרי במשך כל היום, ויצאתי ממנו בעיקר לצורך קניית תרופות הרגעה

לא במפתיע, זו היתה השיחה האחרונה שלי עם המטפל. לאחר מכן הדיכאון החמיר, אם זה בכלל אפשרי. הפסקתי לאכול כמעט לגמרי וירדתי במשקל בצורה מסוכנת. לא תקשרתי עם בני משפחתי ועם חבריי. הייתי ספון בחדרי במשך כל היום, ויצאתי ממנו בעיקר לצורך קניית תרופות הרגעה בכמויות שיכולות להפיל סוס. 

אני לא יודע אם לסיפור שלי יש הפי-אנד קלאסי: בסופו של דבר, הוריי המודאגים גררו אותי לטיפול אצל אחד מטובי הפסיכיאטרים בארץ. מדובר על אדם דתי, רגיש, מכיל ומקסים שידע לראות את טובתי מעבר לדעות והאג'נדות האישיות שלו, איתו נפגשתי באופן רצוף למדי במשך כמעט 4 שנים. אצלו גיליתי מהו טיפול פסיכולוגי אמיתי, ללא מניפולציות רגשיות וללא אג'נדה נסתרת, אלא רק עם רצון כן ואמיתי להיטיב לי.

אובחנתי עם דיכאון קליני (מג'ורי) עמיד לתרופות ולטיפול פסיכולוגי. לאחר שגם הטיפול אצל הפסיכיאטר – שכלל שיחות וטיפול תרופתי – כשל, הגענו למסקנה משותפת שאין טעם להמשיך את הפגישות השבועיות.
לקראת סוף הטיפול, הפסיכיאטר המליץ לי מספר פעמים לנסות לצאת מהארון, כיוון שדעתו היתה שמהלך כזה יקל עלי, גם אם לא יפתור את כל הבעיות. לאחר שיישמתי את עצתו לפני כשנה וחצי, אני שמח לומר שהיציאה מהארון התבררה כדבר נכון למדי עבורי.

לצערי, כנראה שאת הדיכאון הקשה שהתפרץ עקב טיפולי ההמרה הכושלים כבר אי אפשר יהיה לרפא לעולם, ואני לומד כל יום מחדש לחיות עם הצלקות הנפשיות והמוגבלות הקשה שנגזרה עלי. למרבה ההקלה, הנטיות האובדניות נעלמו כמעט לחלוטין, ולאחר שנים של יאוש טוטאלי – התקווה לחיים טובים יותר חזרה לחיי.

  • הערת הכותב: פרטי מטפל ההמרה שמורים במערכת עקב סיבות משפטיות.
  • הערת המערכת: אנו מכוונים לכך שכל הסיפורים האישיים באתר יהיו בשם ובפנים. אולם – בשל הרגישות, העיסוק במיניות, תהליכי ההשלמה עם המשיכה, קשרים עם המשפחה, ואף הסכמי סודיות שהמספר חתם עליהם עם המטפל – לא כולם מוכנים להיחשף. שמו המלא של המספר שמור במערכת, כמו גם שם המטפל ומעורבים אחרים. התמונה הינה ייחודית וסופקה על ידי המספר, ונותנת צוהר לעולמו.
סיפורים אישיים

הסיפור של מרב כהן

לא הייתה לי משיכה לגברים אף פעם, לא לפני הטיפול ולא אחריו.

מה שהביא אותי לטיפול היה רצון 'להצליח' להימשך לבעלי ולחיות איתו חיי נישואין תקינים על כל המשתמע מכך. 

כשפניתי לטיפול הייתי בת 20, נשואה טריה. התחתנתי מתוך אמונה ש"אני לא מכירה גברים, ויהיה בסדר, אגלה את המשיכה תוך כדי" דברים שאמרו לי בהדרכת כלות ורב שהתייעצתי איתו. לפני החתונה שמרנו נגיעה לגמרי. אחרי שהתחתנתי גיליתי שכל מגע עם בעלי מרתיע, במיוחד מגע מיני. די מהר אחרי החתונה נכנסתי לדיכאון, וערב הטבילה הייתי בהיסטריה, עד שלא יכולתי לתפקד. (היו כמה מקרים שבהם דחיתי את ליל הטבילה). 

אז הייתי מאוד דוסית, ברסלברית, אופציה של גירושין וחיים בזוגיות עם אישה לא היו אופציה. גדלתי בחברה מאוד שמרנית, חרד"לית אפשר להגיד, ולהט"בים היו מחוץ לתחום.  

בערך חודשיים אחרי הנישואין סיפרתי לו שאני חושבת שאני לסבית. לפני הנישואין שיתפתי אותו במשיכה ובקשר זוגי שהיה לי עם חברה מהאולפנה, הוא האמין יחד איתי שנתחתן ו"יהיה בסדר". 

אני לא זוכרת הרבה מקום של בחירה ורצון, אלא פשוט הלכתי לאן ששלחו אותי

בעקבות השיחה הזאת הלכנו להתייעץ עם הרב שלו והרב הפנה אותנו לרב מסוים, שידוע שמתעסק הרבה בנושא של הומואים דתיים. אותו רב הפנה אותנו לאדם ש'מומחה לפסיכולוגיה', (אך בפועל אין לו שום הסמכה או תעודה רשמית כלשהי). אותו מטפל שלח אותי למטפלת שאצלה עברתי את הטיפול. באותה התקופה הייתי ממש מחוקה, מנטלית. אני לא זוכרת הרבה מקום של בחירה ורצון, אלא פשוט הלכתי לאן ששלחו אותי.

ההורים שלי ואף אחד אחר מהסביבה הקרובה שלי לא ידעו. היחידים שידעו היו בעלי, הרב שלו ומדריכת הכלות שלי. הרב והמדריכה הבטיחו שזה משהו שאפשר לטפל בו, שהמצב שלי לא כל כך גרוע. עם הבעל היה מאוד גרוע, נרתעתי ונדחיתי מהמגע שלו ומכל גילוי של חיבה או קרבה, והוא ניסה לקרב אותי עם מתנות, מכתבים, מילים טובות, עשה כל מה שהוא יכול כדי לקרב אותי אליו. הוא היה מאוד טוב אלי ורצה לעזור לי, היה מוכן לעשות הכל. כל זה שם אותי במצב עוד יותר לא נעים, והייתי מזייפת אהבה ומנסה להיות איתו כמה שפחות. 

לא האמנתי שיש דרך אחרת חוץ מנישואין עם גבר, והוא היה באמת מקסים והכל, אז הלכתי לטיפול כדי להתאים את עצמי אליו. 

המטפלת הייתה אברכית, בעלה למד בישיבה ידועה והיא לימדה במדרשה הקשורה לישיבה. היא הייתה מאוד נעימה ומרגיעה, אהבתי בסך הכל לבוא אליה. 

היא לא הייתה בעלת תואר או הסמכה כלשהי לטיפול. היא עשתה קורסים של דמיון נובע ועוצמת הרכות, והדריכה הרבה בנות ונשים דרך המדרשה. 

באתי אליה במשך שנה פעם בשבוע. כל פגישה עלתה 180 ₪ ונמשכה זמן לא מוגדר, בדרך כלל מאז שהגעתי עד שהייתי צריכה ללכת לאוטובוס האחרון. לפעמים היא הסיעה אותי ברכב שלה לתחנה כדי שאספיק אותו.

הטיפול היה בעיקר דיבורים, חלק בשיטת דמיון נובע (סוג של דמיון מודרך). פעמיים היא גם השתמשה בעוצמת הרכות – אני שכבתי על מיטת טיפול והיא נענעה אותי. קצת כמו מסאז' אבל לא בדיוק. 

אחת מהעצות שלה הייתה לדמיין שמישהי אחרת נמצאת בסיטואציה, ובעצמי להתנתק מכל מה שקורה

דיברנו הרבה על האקסית שלי (שהייתי מאוד מאוהבת בה אז) היא חשבה שאם אשתחרר ממנה אז אוכל להיות עם בעלי. היא דיברה על זה שמיניות זה כוח שקיים אצלנו, ולא תלוי בדברים מבחוץ, ולכן אין סיבה שלא אוכל להנות ממין עם בעלי. היא ניסתה למצוא כל מיני סיבות למשיכה לנשים, וסיפרה כל מיני סיפורים על נשים שחשבו שהן לסביות אבל זה היה בגלל כל מיני דברים אחרים וכשהדברים האחרים נפתרו לא הייתה להן בעיה עם גברים. היא ניסתה למצוא פגיעה מינית בעברי (ב"ה לא הייתה) ואפילו העלתה מחשבה שאולי קרה משהו שאני לא זוכרת. היא גם ייחסה את המשיכה לנשים לשאיפה לרוחניות (כי איברי המין הנשיים הם הדבר הגשמי הכי קרוב למציאות של הנשמה לפני שהיא נכנסה לגוף, בלידה) ואמרה שאני צריכה ללמוד להיות פחות רוחנית ולהתחבר לעולם הזה עם גבר. בשלב מסוים היא כיוונה אותי לעשות דברים שאין לי רצון בהם, מתוך התחשבות בו ובצרכים שלו. היא שאלה שאלות די חודרניות על חיי המין שלי וניסתה לתת לי עצות פרקטיות איך להיות עם הבעל למרות שיש לי רתיעה גדולה מכך. אחת מהעצות שלה הייתה לדמיין שמישהי אחרת נמצאת בסיטואציה, ובעצמי להתנתק מכל מה שקורה. 

רציתי 'להצליח' להיות בנישואין האלו, והגעתי לרמות גבוהות של יכולת משחק, כלפיו וכלפי עצמי. הייתי אומרת לעצמי שהמגע איתו נעים לי, למרות שזה היה סיוט מתמשך. כל זה גרם לי לקושי גדול להיות בחברתו, לחוסר חשק לחיות ולמחשבות אובדניות

באותה תקופה שמתי את עצמי ואת הרגשות שלי בצד, וניסיתי לתת כל מה שיכולתי, תוך הדחקה של כל מה שאני מרגישה. רציתי 'להצליח' להיות בנישואין האלו, והגעתי לרמות גבוהות של יכולת משחק, כלפיו וכלפי עצמי. הייתי אומרת לעצמי שהמגע איתו נעים לי, למרות שזה היה סיוט מתמשך. כל זה גרם לי לקושי גדול להיות בחברתו, לחוסר חשק לחיות ולמחשבות אובדניות. הפגישות איתה לימדו אותי איך להדחיק יותר טוב ולקבור את עצמי יותר טוב, וזה היה הרסני. אמנם לא היו עונשים כחלק מהטיפול על מחשבות על נשים או על אקסית שלי, אך ההכוונה לחיות איתו חיי נישואין מלאים היתה העונש הכי גרוע בשבילי. המטפלת לא הייתה מאיימת, אלא מאוד נחמדה, נתנה הרגשה נעימה ובטיפול עצמו הרגשתי טוב בסך הכל. אבל כל התקופה של הטיפול הייתה זוועה, הייתי מחוקה. השינוי היחיד שהרגשתי במהלך הטיפול זה רק פיתוח היכולת לשחק תפקיד שהוא לא שלי. החוויות מהתקופה הזאת נשארו טראומתיות, ואני עוד סובלת מחרדות והתקפי חרדה מאז. לא יודעת איך לתאר את ההשלכות הנפשיות ההרסניות של התהליך הזה ומציאות החיים הזו. זה כמו חור שחור בחיים שלי שהוא כל כך מסוכן שאני לא זוכרת ממנו כלום.

באתי אליה עם קושי ממש בכל סוג של מגע, ואחרי שנה בטיפול קיימנו זוגיות מלאה. היא ראתה בזה התקדמות, למרות ששיתפתי אותה במצוקה שלי ואף במחשבות האובדניות

המטפלת זיהתה 'התקדמות' במהלך הטיפול: באתי אליה עם קושי ממש בכל סוג של מגע, ואחרי שנה בטיפול קיימנו זוגיות מלאה. היא ראתה בזה התקדמות, למרות ששיתפתי אותה במצוקה שלי ואף במחשבות האובדניות. זה שאמרתי לה שבימים שאחרי אני רוצה למות, לא גרם לה להגיד לי שאולי נישואים זו פחות מסגרת שמתאימה לי…

הפסקתי עם הטיפולים כשהוא התגייס לצבא ולא היה כל כך בבית ואני התחלתי לעבוד בעבודה מספקת שנתנה לי מרחב שיכולתי קצת לחיות בו, ככה שלא הרגשתי עוד צורך בטיפול. עכשיו אני יודעת שהעבודה האינטנסיבית שעבדתי בה במשמרות מסביב לשעון, הייתה בשבילי מפלט מהמצוקה שהייתי שרויה בה. במקביל, באותה התקופה התגבשה אצלי ההבנה שאני לסבית ואין טעם לנסות לשנות את זה, בטח לא עם מישהי שרואה בזוגיות חד מינית חיסרון. הייתי בקשר וירטואלי עם לסביות דתיות והקשר איתן עזר לי לגבש את העמדה הזאת.

סיפורים אישיים

הסיפור של יהודה אלוני

יהודה עבר טיפולי המרה במשך שלוש שנים.
הטיפול כלל מפגשים קבוצתיים ופרטניים. לאחר חצי שנה של טיפול השתתף בסדנת "מסע אל הגבריות" הכוללת שלושה ימים של טיפול אינטנסיבי שמטרתם לגרום לשינוי התחושות של המטופלים כלפי נטייתם המינית, ניתן לקרוא על סדנת "מסע אל הגבריות" באתר.
במהלך שנות הטיפול, מציין יהודה כי אחד ממשתתפי הקבוצה הטיפולית שם קץ לחייו ולו ברור שלטיפולי ההמרה היה חלק בזה.
לאחר המאורע עזב את הטיפול.
על חווייתו בטיפול הוא מספר: "נותנים לך להאמין שהכל תלוי בך, שהכל נמצא מעבר לפינה. תשקיע עוד קצת, תאמין עוד קצת, תעשה עוד משהו וזה יקרה… וזה לא קורה".
על הטיפולים עצמם הוא אומר "אין לזה זכות קיום".

סיפורים אישיים

הסיפור של שני גרבלי

"אחרי טיפול ההמרה הראשון ניסיתי להתאבד. הוא ביקש ממני לשכב עם חברים שלי… הבנתי שאני חלאה, הורסת את האנושות וחולת נפש"

שני גרבלי גדלה כילדה חרדית ולמדה במוסדות החינוך החרדי בירושלים. לאחר שהתבררה לה נטייתה המינית, היא פנתה לארגון עצת נפש, ומכיוון שהם אינם עוסקים עם נשים, היא הופנתה על ידם למטפל שתחת ידו עברה טיפולי המרה. באומץ רב ובדמעות, מספרת שני על הקושי הנפשי בטיפולים הללו.

מתוך כתבה באתר ynet:

בגיל 13 התאהבתי בחברה שלי. כמעט שנה היינו יחד, בלי שידעתי שזה אסור. אחרי שבעה חודשים מישהו ראה אותנו וצעק לנו "יא לסביות". לא הבנתי למה הוא צועק את זה ככה בתיעוב. חיפשתי על זה, גדלתי בבית חרדי, והיה לנו אינטרנט מסונן. עלה לי הדף של עצת נפש, אמרו לי שהם יודעים איך לעזור לי, שהם לא מטפלים בנשים אבל הפנו אותי למי שכן. הגעתי למטפל שטען שהוא פסיכולוג קליני. בפגישה הראשונה סיפרתי לו על עצמי. הוא אמר לי שזה לא חוקי שהוא מטפל בי כי אני קטינה, אבל בגלל שמצבי באשמת ההורים שלי עדיף שלא אשתף אותם. חתמתי לו על מסמך שאני לא משתפת אף אחד בטיפול. בחודש הראשון ניסינו להבין למה זה קרה לי. אחרי חודש וחצי הוא אמר לי שאני לא יודעת מה זה גבר ואני צריכה להבין, אז עברנו לפורנו. הייתי ילדה בת 13 וחצי. הוא היה שם את הידיים שלו על הידיים שלי כדי שאני ארגיש איזה ביטחון גבר נותן. היו לי תרגילים לעשות. הייתי צריכה לשים גומייה על היד וכל פעם שחשבתי על בנות הייתי מושכת כדי להכאיב לעצמי. בשלב מסוים זה כבר לא כאב. הייתי מענישה את עצמי – אם חשבתי על מישהי הייתי מרעיבה את עצמי. המנטרה של הטיפול הייתה שעדיף למות מאשר לחיות ככה. הרגשתי שאם אני נותנת את המאה אחוז שלי ולא מצליחה אז עדיף לי למות. זה היה הניסיון התאבדות הראשון שלי. היום אני יודעת להגיד שטיפול פסיכולוגי בריא הוא טיפול שבו האדם הוא במרכז, ומה שלא בריא בטיפול הזה, הוא שהטיפול סובב סביב ההמרה.

שי בשידור | הסיפור של שני על טיפולי המרה

"אחרי טיפול ההמרה הראשון ניסיתי להתאבד. הוא ביקש ממני לשכב עם חברים שלי… הבנתי שאני חלאה, הורסת את האנושות וחולת נפש" שני גרבלי גדלה כילדה חרדית ולמדה במוסדות החינוך החרדי בירושלים. לאחר שהתבררה נטייתה המינית, היא עברה טיפולי המרה. באומץ רב ובדמעות, מספרת שני על הקושי הנפשי בטיפולים הללו>>>שי בשידור: כל שישי ב-21:30, ערוץ 13

Posted by ‎ערוץ 13‎ on Tuesday, August 6, 2019

שודר בתוכנית "שי בשידור", רשת 13, 6 באוגוסט 2019

https://www.facebook.com/channel13israel/videos/902696116751585/

לראיון נוסף בתוכנית העולם הבוקר ברשת 13:

שני גרבלי

"ניסיתי פעמיים להתאבד"שני גרבלי שעברה טיפולי המרה: "בגיל 13 וחצי הציעו לי לשכב עם גברים ולצפות בפורנו"

Posted by ‎העולם הבוקר‎ on Monday, July 15, 2019

https://www.facebook.com/HaolamHaboker/videos/2112493899057613/

סיפורים אישיים

הסיפור של ערן ארגמן

התהליך האישי שלי מתחיל בערך בגיל 5, אני מבין שמשהו בי שונה, אני מסתובב בחויה שאני מרגיש אחרת ואני לא יודע למה. זו לא בהכרח חויה שלילית או קשה. הסביבה משדרת שמשהו בי אחר.

בגיל 10 אני יודע לקרוא לשינוי הזה בשם, קוראים לזה 'הומו', הבנתי שאני נמשך לגברים.

אני לא יודע מה זה אומר שאני כזה, אני יודע מה אומרים לי על זה: שההומואים חבורת משוגעים וסוטים שגרים בתל אביב ואין לי קשר אליהם, שעל פי התורה צריך להרוג אותם, שאין דבר כזה הומו ודתי ושזה יכול להשתנות

שמונה השנים שלאחר מכן עוברות כסיוט מתמשך. כלפי חוץ אני מציג חזות של ילד טוב, שמח, מאושר שמנסה רק להיות בסדר, אני מבין שאם אני רוצה שיאהבו אותי אני צריך לרצות את כולם, אני צריך אישור שאני בסדר כי בחויה הפנימית אני ממש לא בסדר, אני צריך שירגישו שאני בסדר כדי שלא 'יחשדו' בי ואם כן אז שלא ינדו אותי. הימים עוברים ואני לבד, בחויה שאני סוטה, חולה ובעיקרון מגיע לי למות, אין הצדקה לקיום שלי. אלה התחושות שאיתן אני מסתובב כל החטיבה והתיכון. אני לא יודע מה זה אומר שאני כזה, אני יודע מה אומרים לי על זה, שההומואים חבורת משוגעים וסוטים שגרים בתל אביב ואין לי קשר אליהם, שעל פי התורה צריך להרוג אותם, שאין דבר כזה הומו ודתי ושזה יכול להשתנות. ככל שעובר הזמן, הקשיים רק גדלים, החוויה להסתובב עם סוד בבטן שאין עם מי לדבר עליו היא קשה מנשוא והלילות שלי עוברים בבכי רב. השנאה העצמית מתעצמת והרצון למות גובר. בעבר כתבתי לעצמי ביומן שאם אני לא אמות עד גיל 18 אז אאלץ להתאבד, ופחדתי מזה מאוד, קיוויתי שאני אמות. הרבנים אומרים שאין דבר כזה ובקושי מדברים על זה, המחנכים בבית ספר מתעסקים באיסור בתורה וזה הדבר היחיד שמוזכר סביב זה, כשהייתי בן 14 אבא שלי אמר 'בכלל על פי התורה צריך להרוג אותם' בלי שידע עליי, הפחד שינדו אותי וירחיקו אותי משתקים אותי ולא מאפשרים לי להתמודד עם עצמי. מה שהחזיק אותי, שזה שקיוויתי שאני אשתנה, שעם הזמן זה יעבור לי.

בגיל 17 וחצי אני פותח את זה בפעם הראשונה מול אדם אחר. הרב שלי בתיכון ומספר תלמידים, ביניהם אני, מדברים שיחת מסדרון והנושא של הומואים עולה, אני לא זוכר מה אמרו בשיחה, אני רק זוכר שהרב אמר שאפשר לשנות את הנטייה המינית אז אם מישהו מרגיש משהו שקשור לזה אז שיבוא וידבר איתו כי זו ההזדמנות האחרונה לעשות עם זה משהו.

מצד אחד, פחדתי נורא לחשוף את עצמי, הפחד מהתגובה שיתק אותי. מצד שני, הייתה פה נקודת אור בחושך הגדול שלי, מישהו יכול לעזור לי להשתנות, יש פתרון ל"בעיה" שלי. אזרתי אומץ ולאחר כמה ימים פניתי אליו, התחלתי ב "אני נמשך לגברים", הרב הסתכל עליי חשב כמה שניות והגיב בשאלה שהייתה לי מאוד קשה 'איך אתה יודע?' זה נורא כאב לי, התחושה שלי הייתה שהוא לא מאמין לי, שמישהו מבטל את כל השנים שסבלתי, שמציע לי אפשרות שאני אולי מדמיין.

התבקשתי לשבת מול המראה בכל יום למשך דקות ארוכות ולהגיד לעצמי כמה אני שונא את העובדה שאני נמשך לגברים, שאני סוטה, שזה מגעיל ואסור ורע

אחרי כמה דקות של שיחה הוא אמר שאפשר ללכת לטיפול. חיבר אותי לפסיכולוג קליני והמטרה של הטיפול הייתה לשנות את הנטייה המינית, מה שנקרא טיפול המרה. לקח לי המון שנים להבין שמה שעברתי שם זה המרה, במלוא רוע המילה. הטיפול ארך כחצי שנה והתחלק לשניים. מה שקורה בחדר הטיפולים והמטלות שיש לי בבית. התבקשתי לשבת מול המראה בכל יום למשך דקות ארוכות ולהגיד לעצמי כמה אני שונא את העובדה שאני נמשך לגברים, שאני סוטה, שזה מגעיל ואסור ורע. הייתי צריך להתחיל עם בנות ולראות איך זה מרגיש, להיכנס לאתרים פורנוגרפיים ולראות מה זה מעורר אצלי. בחדר דיברנו על דמיונות שהייתי רוצה שיהיו לי ונסינו לעורר רגשות, רגשות שלא קיימים בי.

אם בעבר שנאתי את העובדה שאני נמשך לגברים, כבר שנאתי את עצמי, את ההוויה שלי, לא רציתי להיות קיים

זו הייתה תקופה מאוד שחורה בחיים שלי שהובילה לתקופות הכי שחורות. חצי שנה של סבל, שאם בעבר שנאתי את העובדה שאני נמשך לגברים, כבר שנאתי את עצמי, את ההוויה שלי, לא רציתי להיות קיים. אחרי חצי שנה שהרגשתי שהטיפול גורם לי סבל הפסקתי ללכת, אבל הצלקות אצלי עד היום. לאחר כשנה היה לי ניסיון אובדני, הקשיים שלי בעקבות הטיפול הלכו והתעצמו.

אחרי שנים של התמודדות עם עצמי ובכוחות עצמי, התחתנתי עם משה, הקמנו משפחה ואני במקום מאוד טוב בחיים. אבל הטיפול תמיד יהיה נוכח בחיים שלי.

ערן התראיין לכתבה באתר ynet בכתבה שפורסמה עקב מעבר החוק נגד טיפולי המרה בקריאה טרומית ביולי 2020

סיפורים אישיים

הסיפור של נדב צברי

נדב צברי, לשעבר מדריך קבוצות דתיות בתנועת הנוער "איגי"' לא ידע על עולם טיפולי ההמרה כשנכנס אליו מכיוון שגדל במסגרות דתיות. הוא טופל במשך 3 שנים – בזמן שירותו הצבאי. הוא מספר שהטיפולים כללו עינויים פיזיים של הגוף, כגון צומות תוך כדי שהוא מפקד על חיילים ועושה איתם אימונים בשיא הקיץ.

כיום נדב עובד כמורה בבית ספר יסודי. לגבי טיפולי המרה הוא אומר: "זו לא הדרך. זו הדרך הכי כואבת ושורטת שיכולה להיות".

"אני לא יודע עד כמה הטיפול הזה נועד באמת להגיע לשלוות הנפש של המטופל" אומר נדב. "לדעתי הוא יותר ניסיון לעצב אדם לדרך חינוך מסוימת מאוד ודתית. אני מגיע ממשפחה דתית שמחבקת ועוטפת אותי, וזו מבחינתי הדוגמה הכי טובה לשאלה איך מגיבה משפחה דתית לבן עם נטייה מינית שונה כשהיא אוהבת אותו באמת".

מתוך כתבה באתר ynet:

בגיל 18 הלכתי לישיבת הסדר. שם עברתי את המסלול הרגיל של למידה בישיבה ואז התגייסות לגבעתי. בשנה הראשונה ניסיתי לחקור רגשות ומחשבות שהיו לי. את כל המהות שלי בנוגע לזהות המינית. מאוד נהניתי בשירות הצבאי שלי, הייתה לי ממש חוויה של הגשמה. הייתי במערכת יחסים מאוד טובה עם חבר מהצבא והייתה שם אהבה גדולה, עד שסיימתי אותה כי לא היו לי הכלים להחזיק בה. הלכתי להתייעץ עם דמות חינוכית שמאוד סמכתי עליה, והדמות הזו חיבקה אותי, הכילה אותי, ואמרה לי שהכול יהיה בסדר. הוא אמר לי שאפשר לטפל בזה, שהוא מכיר כבר כאלה שעברו את התהליך. שמחתי. זו הייתה מבחינתי התשובה להכול. הוא הפנה אותי לאיזשהו רב בירושלים, נפגשתי איתו והתחלנו טיפול. זה מוזר להגיד טיפול, טיפול אמור להיות משהו חיובי. ניסיון ההמרה הראשון שעברתי כלל סיגופים, תעניות וצומות, שזה בעצם אומר שעל מנת לשנות את הנטייה המינית שלי צריך לדכא את הגוף ולהתעלל בו. במשך עשרה שבועות צמתי לסירוגין. מאחר שכל הדבר הזה בעצם סוד הייתי צריך להמשיך להתנהג כרגיל. לצום במשך 24 שעות תוך כדי שאני עושה אימונים בחודש אוגוסט במדבר. כשאני מסתכל אחורה אני לא מבין איך שרדתי את זה. זה בדיוני לעבור דבר כזה ולהישאר בחיים. לא הרגשתי כלום חוץ מצמא, רעב ודיכאון. עברו כמה שבועות שבהם חוויתי משבר שזה לא עבד וביוזמתי האישית המשכתי את הרוע הזה והלכתי ביוזמתי לטיפולים אחרים לסירוגין במשך שלוש שנים. אני חושב שבשנה האחרונה הבנתי שאין לי כוחות יותר. לשמחתי ולמזלי בניגוד לחברות וחברים שלא שרדו את זה, כוח החיים אצלי היה יותר חזק. אבל האימפקט של השנים האלה הרסני. הוא משפיע עליי הרבה בצורה גלויה ולפעמים בצורה סמויה.

סיפורים אישיים

הסיפור של ר"ל

זה נגמר בשלושה שבועות של דיכאון. בלי יכולת לצאת מהמיטה, אפילו לא לאכול. אני לא בן-אדם של רחמים עצמיים, באמת שלא. 

לא ידעתי לקרוא לזה בשם, רק ידעתי שזה לא דבר שמספרים. עם הזמן נכנסתי להכחשה מוחלטת

גדלתי בגבעת שמואל, משפחה דתית לאומית ששואפת למצויינות, סביבה איכותית וחזקה מכל הבחינות. זהותי המינית החלה להתפתח קצת לפני בר המצווה, בגיל כה תמים וחשוף. בגיל בו ילדים משתפים אחד את השני, את ההורים והאחים, את המורים והמדריכים, בתחושות ומחשבות ראשוניות. הבחנתי שאני נמשך לאיברים גבריים. לא רציתי להתאהב בגבר, זו לא היתה אופציה. לכן נותר רק הגוף. לא ידעתי לקרוא לזה בשם, רק ידעתי שזה לא דבר שמספרים. עם הזמן נכנסתי להכחשה מוחלטת. לא הרגשתי כלום, נסגרתי. כלומר לא ממש נסגרתי, יותר סגרתי. נעלתי את הרגשות במקום כל כך נסתר וחבוי, אפילו מעצמי. ככל שהתבגרתי, יותר ויותר מחסומים נערמו ביני לבין החוץ. הצחוק לא היה אמיתי, העצב לא חדר, לא כעס, לא פחד, לא אהבה ולא שנאה. ריק. וואקום. והעיקר, שלא לפתוח את תיבת הפנדורה הזו, היא תהרוס את חיי, כך חשבתי.
החברים הקרובים אלי כבר התרגלו לאדישות הזו, ההורים כבר התייאשו מחוסר השיתוף והמורים נהנו מתלמיד מצטיין ומופנם. והבור הרגשי התעצם והעמיק, התכחשות גורפת לכל מה שקורה, הצלחות וכשלונות, מעגלים נפתחים ונסגרים, ואני לא מעז לפתוח. רכבת ההרים של החיים דוהרת ועליה מונח בריפיון שק תפוחי אדמה.

בשירות הצבאי השתתפתי במבצע צוק איתן. עמדנו בשטחי כינוס, מוקפים בעצי הפרדס הירוקים, וחיכינו דרוכים להישמע אות הכניסה. ערכתי בדיקות אחרונות לציוד, צבעתי את הפנים חוץ מהזקן כי אחרי זה פשוט סיוט להוריד את הצבע הדביק הזה, וחשבתי. חשבתי על כל מיני סיטואציות שונות שאני יכול להיתקל בהן ואיך עלי להגיב, בלשון צבאית – מק"תגים (מקרים ותגובות). בהכשרתי אני קלע, ולכן ידעתי שסומכים עלי בזיהוי הכוחות שלנו לעומת האויב, חייבים להישאר חדים כל רגע. תוך כדי אני חושב על השיחות האחרונות עם המשפחה, ההורים היו באמצע יום עבודה והשיחות לא נמשכו זמן רב. עם רדת החשכה קיבלנו את הפקודה. נכנסים.

עיקר המשפט התנהל סביב המשיכה. מחשבות, החלטות, מעשים שביצעתי בעקבותיה. הכול. מצאתי מקום חרפתי. ובמה חטאתי?

יצאנו מהפרדס בשני טורים. מפקד וחייל מהשלישות ספרו כל אחד שעובר, נתנו טפיחה קלה על הכתף ומלמלו בהצלחה. זהו, אנחנו ספורים. התחלנו לצעוד בדממה מוחלטת. רווחים של כמה מטרים בין האחד לשני, למקרה שתיפול מרגמה. לאחר כמה דקות של הליכה, נעצר הכוח. העבירו סימנים מקדימה שאפשר לשבת, כנראה ייקח כמה זמן. התיישבתי עם התיק הכבד והסתכלתי לעבר היעד. מכות מצרים, פשוט ככה. פטריות עשן ענקיות, שובלי אש מהירים, הבזקי אור על הרקע השחור. והכול דומם, ללא שום רעש, כאילו סרט ללא פסקול. לא אזעקה, לא פיצוצים, לא צעקות ולא יריות. זה הרגע שהתחלתי להפנים לאיפה אני נכנס. לא אנושי ללכת בצעדים בטוחים לתוך מציאות בלהות. לא הבאתי איתי את התפילין. לא הנחתי כבר זמן רב, ועכשיו להתחיל מחדש? זו צביעות חשבתי. פרץ של מחשבות החל, אני מאמין? יש לי למי לפנות? האם אני ראוי בכלל לפנות? הרי הפניתי גב! אני אעשה דין לעצמי. אני יודע מי אני, מה עשיתי, מהן מחשבותיי ומה כוונותיי. דין שבסופו אקבע האם אני זכאי לצאת, ואיך. עברתי פרט אחרי פרט במהלך חיי. לא פספסתי מאום. החל מהילדות ועד לשעות האחרונות. משפט ללא רחמים, בלי הקלות ובלי תירוצים. זכאי, אשם. כל מעשה וכל תהייה. ככל שהתקדמתי בשנים, עיקר המשפט התנהל סביב המשיכה. מחשבות, החלטות, מעשים שביצעתי בעקבותיה. הכול. מצאתי מקום חרפתי. ובמה חטאתי? אני הרי חסמתי את עצמי מכל רגש. מצד אחד, אני אחראי לכל חלק ממני, מצד שני, אני רק בנאדם, בנאדם שמנסה לחסום את רגשותיו, אבל את המשיכה לא ניתן לכבות! אני אטפל בזה. לא אנוח עד שאצליח לגעת בשורש העניין. הכול הצלחתי לשפוט, מלבד זה. אף אחד לא יודע עלי, אף אחד לא חושד, ואולי טוב שכך. אולי מוטב להישאר שם ולמות מות גיבורים על פני הצער שאסב להורי? אולי המורשת חשובה יותר מהאדם עצמו? לאחר שאפרד מהעולם אשאר זיכרון בלב משפחתי וחבריי, האם לא כדאי שהזיכרונות יהיו כאלו שיתגאו בהם? קמים. ממשיכים לצעוד. הגענו לגדר. מכאן כבר אין דרך חזרה. נכנסנו לתוהו ובוהו. בלאגן אטומי. דיווחו לנו בקשר שמכונית תופת ניסתה להתפוצץ בסמוך לכוח ונוטרלה. רעשים מחרישי אוזניים של פיצוצים ויריות, הכול מלא עשן, לא מצליחים לראות יותר ממטרים ספורים קדימה. תרנגולות וברווזים מקרקרים סביבנו. רצים באמוק. נצמדים לקירות הבתים ומקווים שגם המחבלים מבולבלים. ממשיכים להתקדם, עוברים בתים וחצרות. מדלגים, מטפסים, מתכופפים, העיקר לנוע ליעדים. בדרך רואים דברים. מראות שמתעכלים רק אחרי. מגיעים ליעדים ומתכוננים להסתערות. אני מוצב בחוד, רק טיפשים מסתערים בקור רוח. אולי לא רק טיפשים, אלא גם מי שחורץ את דינו באותם רגעים.

הייתי צריך להפנים שאין עתיד טוב או מקובל למשיכה גברית. שלא אוכל להקים בצורה כזו משפחה. שכולם בוגדים. כולם נואפים. כולם חוטאים. שאני חייב להשתנות

הסתיים המבצע ולאחריו גם השירות הצבאי. חזרתי לישיבה ולבית המדרש. שם החלטתי לפתוח את תיבת הפנדורה ולהתעמת בפעם הראשונה עם עצמי ועם המשיכה. קבעתי שיחה אישית עם הרב, לא הצלחתי להוציא את המילים "אני הומו" מהפה, רק סיפרתי בדמעות שאני מחזיק קושי גדול. לאחר מספר ימים ביקשתי לדבר איתו שוב. הפעם אמרתי לו במפורש לראשונה בקול, אפילו לעצמי, מי אני. השאלה הראשונה שלו היתה האם אני בטוח שאני לא מבלבל בין משיכה מינית לבין חברות קרובה. נפגעתי מאוד. אני מתמודד מול זה כל כך הרבה שנים ובשאלה אחת ביטל אותי, חושב שאני לא יודע להבחין בין חברות למשיכה. הוא שאל האם אני רוצה להשתנות ואני לא ראיתי שום אפשרות אחרת מלבד זה, גדלתי לזה. הוא הבטיח להתייעץ עם פסיכולוג ולחזור אלי עם מספרי טלפון. בינתיים התקשרתי בעצמי לעצת נפש, שם למען האמת לא הרגשתי אמפתיה ולמזלי לא המשכתי איתם. הרב חזר אלי עם שם וטלפון של מטפל. "בדקתי אותו ונשמע שהוא עובד בדרך טובה" הוא אמר. סמכתי על המילה שלו. צלצלתי למטפל, הצגתי את עצמי וציינתי שהרב הפנה אותי אליו. הוא לא הכיר את הרב ולא דיבר איתו. התעלמתי מזה, העיקר להמשיך. קבענו להיפגש אצלו בקליניקה בירושלים.

הוא הדריך אותי באילו נקודות בגוף לגעת בעצמי כדי להירגע מהמשיכה ומהלחצים. לחשוב על גברים זקנים

הגעתי למטפל, נראה מקום מסודר עם מזכירה ושני חדרים. נכנסתי אליו, דתי באזור שנות ה40 לחייו, מסביר פנים, והוא ציין שהוא מטפל סוציאלי ולא פסיכולוג. הוא ביקש שאספר על עצמי. בכיתי כל הפגישה ולא הוצאתי הגה. קבענו שאתחיל להגיע באופן תדיר כל שבועיים. במהלך הפגישות חפרנו בעבר, בילדות, ביחסים עם אבא, ביחסים עם אמא, עם חברים, עם מורים, עם כל אדם שאפשר לתלות בו את הסיבה לתקלה. הוא שאל אותי שאלה פשוטה – למה אני רוצה לשנות את המשיכה? כי היא אסורה כמובן, עניתי. הוא השיב שזה לא מספיק טוב, אסור שהטיפול יהיה תלוי ברמה האמונית שלי, צריך סיבה פנימית. יצאתי ממנו עם המון מחשבות. למה באמת אני רוצה להשתנות. והתחלתי לשנן לעצמי את הסיסמה שאני רוצה להקים משפחה ובשביל זה אעשה הכל. חזרתי אליו עם הסיבה הזו והוא התרצה. הוא הבהיר לי שמשיכה מינית זה כמו שביל שאנו דורכים עליו. ככל שנתמיד בו יותר כך יהיה יותר מפולס וקל להליכה. לדבריו, התרגלתי שנים ללכת בשביל לגברים ולכן קל לי להמשך לשם בעוד השביל לנשים עדיין סבוך ולא מפולס. עם הזמן השביל לגברים יתעמעם והשביל לנשים יילך וייסלל. המטפל השתמש בטכניקות שונות כמו היפנוזה, דמיון מודרך, תרגילים לשינוי מחשבה ותודעה, ובעיקר לגרום לי לשמור על מוטיבציה מאוד גבוהה להשתנות. הוא ביקש ממני לעצום עיניים ולדמיין אישה יפה, לתאר לו אותה ולפרט כיצד אנחנו מקיימים יחסי מין. שיטות שונות לפירוק המשיכה לגברים כאשר היא מתעוררת, כמו מיקוד המחשבה באיבר בודד ובחינה שלו לפרטים כך שזה לא יראה יותר מיני. הוא הדריך אותי באילו נקודות בגוף לגעת בעצמי כדי להירגע מהמשיכה ומהלחצים. לחשוב על גברים זקנים. לימד אותי כי אנשים טועים לחשוב שמקיימים יחסים מתוך משיכה, אבל זה לא כך, אלא בשביל שיהיו יחסים תקינים בין הגבר לאישה גם אם לא כל כך בא להם. להסביר לו בפירוט אילו גברים מושכים אותי, מה בדיוק מושך אותי במראה ובתכונות שלהם. לספר לו האם אוננתי בין הפגישות לפורנו של גברים, ואם כן, לפרט במה צפיתי ומה דמיינתי. היו משימות שניתנו לי מחוץ לפגישות כמו אוננות לפורנו של נשים, להסתובב בחופי ים, לצאת לדייטים, כאשר אני רואה אישה יפה לתאר לעצמי מה הדמיון שהייתי רוצה שיהיה בינה לבין אשתי לעתיד. לנוע על ציר זמן ולחזור לאני הקטן, שבתחילת גיבוש הזהות המינית, ולשוחח איתו על הדברים שגרמו לי למשיכה ולמה הם שגויים. להפנים שאין עתיד טוב או מקובל למשיכה גברית. שלא אוכל להקים בצורה כזו משפחה. שכולם בוגדים. כולם נואפים. כולם חוטאים. שאני חייב להשתנות. 

יצאתי בסוף כל פגישה מעורער במחשבות ונקיפות מצפון שאני לא מנסה מספיק. שאני חייב להשתנות ושאני אהרוס לעצמי את החיים אם לא אצליח. שאין לי עתיד

הטיפולים דרשו המון כסף, 350 ש"ח לפגישה בכל שבוע-שבועיים, ומכיוון שהסתרתי מהוריי, המימון לא היה קל בכלל. במשך כשמונה חודשים הגעתי אליו ויצאתי בסוף כל פגישה מעורער במחשבות ונקיפות מצפון שאני לא מנסה מספיק. שאני חייב להשתנות ושאני אהרוס לעצמי את החיים אם לא אצליח. שאין לי עתיד. המחשבות הרעות החריפו ככל שהטיפול התקדם עד שנשכבתי במיטה ולא יצאתי ממנה. הרגשתי שאין לי טעם לחיות, שאין לי עתיד, שאני אכזבה. בכיתי שלושה שבועות עד שלא יכולתי יותר. הפנמתי שזו נקודת מפנה, או שאני מסיים כאן או שאני מחשב מסלול מחדש. התקשרתי למטפל והודעתי לו על סיום הטיפול. הוא ניסה לשכנע אותי להגיע לפחות לפגישה אחרונה וסירבתי. התחלתי אט אט לעכל את מה שגרם לי, ולנסות לשחרר את ההשפעות המזיקות של הטיפול. להסיר מעצמי את הסיבות החיצוניות לרצון בשינוי, להפסיק את השיטות ההרסניות לפירוק המשיכה ולהתייחס לאנשים כבני אדם ולא כאובייקטים. עברתי תהליך עמוק ומורכב, לקבל את עצמי באופן פשוט, כמו שאני. סיימתי לברר את הדין והמשפט שהתחוללו בי, יצאתי לחופשי. הדרך הייתה רצופה בייסורים ובהתחדשויות, לפתע נחשפתי לכאב אמיתי, צורב, לצחוק המגיע מבפנים ומתגלגל החוצה, הרשיתי לעצמי להתחיל להתאהב, לרצות להרגיש. את כל הסיפורים על אהבות הילדות הנכזבות, על הזיכרונות המאושרים, ואפילו טעמים משכרים, לצערי הפסדתי. חייתי במציאות אפורה, ללא התרגשויות וללא שיאים. אבל כל זה נכתב בלשון עבר, כי זה מאחוריי. אני עוד מתמודד עם ההשלכות, אך יחד עם זאת מרגיש כל רגע. לא מפספס בדל של רגש ולא מפחד לחוות.

ודרך הסיפור שלי אני פונה אליכם, הנער או הנערה שקוברים את רגשותיכם. אל תטעו כמוני. תשתפו, תורידו את המעמסה מלבכם ופנו ליקרים לכם. גלגל החיים לא מסתובב חזרה, הזמן שתם לא ישוב. תחיו את עצמכם, את מי שאתם באמת. תחיו.

  • הערת מערכת: אנו מכוונים לכך שכל הסיפורים האישיים באתר יהיו בשם ובפנים. אולם – בשל הרגישות, העיסוק במיניות, תהליכי ההשלמה עם המשיכה, קשרים עם המשפחה, ואף הסכמי סודיות שהמספר חתם עליהם עם המטפל – לא כולם מוכנים להיחשף. שמו המלא של המספר שמור במערכת, כמו גם שם המטפל ומעורבים אחרים. התמונה הינה ייחודית וסופקה על ידי המספר, ונותנת צוהר לעולמו.
סיפורים אישיים

הסיפור של מתיו שורקה

מתיו גדל בניו יורק למשפחה יהודית מסורתית. בנערותו הבין שהוא נמשך לגברים והיה מוכן לעשות הכל כדי להשתלב בחברה.

בתיכון עבר אירוע טראומתי והוכה על ידי שני נערים בריונים מכיתתו.

מתוך תחושה שהוא חסר גבריות יצא מתיו מהארון בפני אביו. אביו הפנה אותו לטיפולי המרה מתוך חשש בנוגע למשמעות של להיות הומו מוצהר.

ההליך הטיפולי, שארך כ-3 שנים, כלל ניתוק וניכור מבנות משפחתו. במהלך הטיפול, הוא מספר, הורו לו לבלות עם נערים על מנת לעודד קשר "בריא" בין גברים.

הוא מספר: "בכל תקופת התיכון חוויתי חרדה עצומה ואף שקלתי להתאבד".

כשהיה בן 21 עזב את הטיפול מתוך ייאוש והחליט לחיות את חייו כהומוסקסואל, מלווה בתמיכת אימו.

עוד מתיו מתאר את סגירת המעגל ביחסים שלו עם אביו.

סיפורים אישיים

הסיפור של נדב שוורץ

נדב שוורץ, פעיל בולט בקהילה הגאה, עבר טיפולי המרה בגיל 18 במסגרת ארגון "עצת נפש".

הטיפול שעבר שילב מאפיינים פסיכואנליטיים והתנהגותיים, ובנוסף השתתף גם בקבוצת תמיכה שהוביל מטפלו.

"המטפל קבע שאבא שלי הפך אותי להומו, וערער את יחסיי עם אבי", הוא מספר. "וכשאדם לא מצליח להשתנות, אז מאשימים אותו: לא ניסית מספיק".

"ביקשו ממני לרשום על דף מתי אני חושב על גברים, ולסמן מתי אני מצליח להתגבר על המשיכה הזאת. לחברים שלי אמרו ללכת לבית אבות ולעבוד עם זקנים, כדי שהם ילמדו להיגעל מהגוף הגברי. לאחרים לעקוב אחרי נשים, וגם לאונן על נשים שהם רואים. אלו דברים מזעזעים".

הוא מספר שלא נקבע משך זמן לטיפול, ומציין שאם הטיפול לא מצליח נופלת האשמה על הקורבן.

לנערים שנשלחים לטיפולי המרה הוא מוסר: "חכו, תיאזרו עוד טיפה בסבלנות, והמצב יהיה יותר טוב".

נדב שוורץ בקטעים מתוך הסרט חתונה הפוכה