ניסיונות לשנות נטייה מינית הומוסקסואליות התקיימו באירופה ובצפון אמריקה במאתיים השנים האחרונות. ההומוסקסואליות נחשבה למחלת נפש ועל כן נעשו ניסיונות שונים למצוא לה מרפא. בשנת 1897, הסקסולוג הבלוק אליס, הציע טיפול על ידי קיום יחסי מין עם זונות. ד"ר ויליאם המונד הציע הקזת דם אחת לעשרה ימים ונישואין בכפייה. שיטות של סירוס, התנזרות, היפנוזה, טיפול בקרני רנטגן, טיפול בנזעי חשמל כתגובה אוורסיבית לגירוי מיני ממקור הומוסקסואלי, טיפול הורמונלי ולובוטומיה (ניתוח מוח) יושמו עד שנות ה-50 של המאה העשרים וחלקן מיושמות גם היום במדינות שונות, על אף ראיות המראות כי לפחות חלקן עלולות להיות מזיקות.

מתוך האמונה שלכל אדם יש זכות לחיי מין מספקים, בין אם הוא הטרוסקסואל או הומוסקסואל חקרו מאסטרס וג'ונסון במסגרת המחקר שלהם על מיניות האדם גם הומוסקסואלים. בנוסף, בין 1968 ל-1977 טיפלו ב-151 הומוסקסואלים שסבלו מבעיות מיניות שונות, ביניהם 54 גברים ו-13 נשים שביקשו לשנות את נטייתם להטרוסקסואליות, בטיפול משותף עם בני זוגם. בבדיקה לאחר חמש שנים, המחקר דיווח על 35% כישלון, וציפו שמספר זה לא יעלה על 45% חמש שנים לאחר הטיפול האחרון.

בשנת 2009 פרסם תומאס מאייר (אנ') ביוגרפיה על הזוג. לדבריו, הטיפול בתריסר מתוך 67 המטופלים (תשעה גברים ושלוש נשים) סווג כהמרה (conversion) כי הם תמיד האמינו שהם הומוסקסואלים והיו מוטרדים מכך. הטיפול בשאר 55 המטופלים סווג כביטול (reversion) של הנטייה ההומוסקסואלית, משום שהם דיווחו על נטייה הומוסקסואלית יציבה פחות. מאייר כתב שרוב צוות המכון בשנים 1968 עד 1977 מעולם לא פגשו באף אחד ממקרי ההמרה וחלקם אף לא שמעו עליה. הוא כתב גם שהבכיר מתוך מנהלי המכון אחרי מאסטרס וג'ונסון, רוברט ס' קולודני, שהיה דירקטור שותף וראש אגף המחקר האנדוקרינולוגי, סיפר שביקש ממאסטרס גישה למסמכים ולהקלטות של הטיפולים שתועדו בהרחבה במחקר, אך מאסטרס סירב לספק לו אותם, וקולודני – שלא ראה בעצמו מקרה של המרה מעולם – דחק במאסטרס לתשובות, ומדבריו הסיק שהממצאים זויפו או שאוגדו פרטים מתיקים שונים לתוך נרטיבים אחידים. עוד טען שפנה לג'ונסון באופן פרטי וגילה שאף היא חשדה בתאוריית ההמרה של מאסטרס, אף שהשניים פירסמו את המחקר ביחד והיא תמכה בו בפומבי. לפי מאייר, ג'ונסון אמרה מאוחר יותר ש"זה היה ספר גרוע", ושהיא הייתה מעדיפה לשכתב אותו כדי שיתאים לספרות המקצועית, ואף הביעה חשש שמאסטרס לא ידע על מה הוא מדבר, ואמרה שהוא "היה יצירתי באותם ימים" בהם הוא ערך את ממצאי מקרי המחקר של ה"המרת הומוסקסואלים".

המונח "דחף רפראטיבי" נטבע בשנות ה-80 על ידי ד"ר אליזבת מוֹבּרלי, תאולוגית ופסיכולוגית בריטית, בספרה "הומוסקסואליות: אתיקה נוצרית חדשה" ("Homosexuality: A new Christian ethic") היא טוענת שהומוסקסואליות היא תוצאת שילוב של גורמים סביבתיים ואופי, אך נובעת בעיקר מקשר לא מוצלח של הילד עם אביו – בניגוד לתאוריית האם השתלטנית של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. במונח "דחף רפראטיבי" מתכוונת מוברלי שהומוסקסואליות היא דחף מתקן, כלומר היא דרך להתמודד עם מערכות יחסים לא תקינות ו"לתקן" אותן. כיום, המונח "תרפיה רפראטיבית" אינו מתייחס לטיפולים שהיו נפוצים במאה ה-19 (אף-על-פי שייתכן שעדיין יש בהם שימוש), אלא לטיפול שפיתחו הפסיכולוגים ג'וזף ניקולוסי וצ'ארלס סוקרידס. ב-1997 הוציא ניקולוסי את הספר "תרפיה רפראטיבית להומוסקסואליות בגברים – גישה קלינית חדשה" ("Reparative Therapy of Male Homosexuality: A New Clinical Approach") ובו ניסח את שיטת הטיפול שלו בהומוסקסואליות. השם שבחר לטיפול, "תרפיה רפראטיבית", הוא בעקבות המונח "דחף רפראטיבי" מספרה של מוברלי.

אותן שיטות שנוסו לשינוי הנטייה, נוסו גם לטיפול בפדופיליה, ללא הצלחה.

המידע נלקח מתוך הערך טיפול המרה בוויקיפדיה